בסוף 2021, בעוד העולם החלים בהדרגה ממגיפת הקורונה, מעל 100 מיליון איש צפו בסדרה ״משחק הדיונון״. למי שלא מכיר, הסדרה מציגה עלילה שכופה חוקים של משחקי ילדים על חבורת מבוגרים נואשים, כשעל הפסד במשחק משלמים בחיים. השאלה האם צפיה באלימות על בסיס שבועי מזיקה לנו נחקרה מכל זוית אפשרית והמסקנה הגורפת היא – כן, היא מזיקה במידה כזו או אחרת, בהתאם לגורמים כמו גיל / אופי / תפיסת מציאות ועוד. בנוסף, ידועות לנו הסיבות שאנחנו נמשכים לאלימות כחברה. החל מהרומאים שצפו בקרבות אלימים בקולוסיאום כבידור, והמשך בהוצאות להורג בימי הביניים שתמיד משכו קהל, שריפת ״מכשפות״ ועוד.

הקהל המודרני צורך אלימות על בסיס יומיומי והמחקרים מראים כי 90% משוברי הקופות כוללים לפחות מקטע אלים אחד – בלי קשר לז׳אנר מסוים.

צפיה בסרט בקולנוע הכולל אלימות היא חוויה אסקפיסטית חד־פעמית, אבל צריכה של אלימות כחלק מסדרת טלויזיה מספקת הנאה מתמשכת – דבר שמניע חלק גדול מהיוצרים למסך הקטן.

בניסוי מעניין בעבר, שתי קבוצות של אנשים צפו בסרט ״הנמלט״ (1993). קבוצה אחת קיבלה את הסרט המקורי, בעוד הקבוצה השניה קיבלה את אותו הסרט בגירסה בה נערכו החוצה כל הקטעים האלימים. למרות זאת, התגובות החיוביות לסרט היו זהות בשתי הקבוצות. המסקנה (שהוכחה מאז בניסויים דומים) היא, שאלימות איננה משפיעה בהכרח על מידת ההנאה שלנו מתוכן מסוים, ולעיתים נכפית על הצופה. 

קצת עובדות

• במחקר שהתייחס לארה״ב התברר כי ל 71% מצופים בגילאים 8-18 יש מכשיר טלויזיה בחדרם.
• בנוסף, 50% מהם צופים בטלויזיה במכשירים סלולריים או ברשת על מחשב.
• צופים בגילאים אלה צורכים ביום בממוצע שעה ו-45 דקות של צפיה בטלויזיה ובנוסף 40 דקות של צפיה בתוכן ברשת או בסלולרי.
• נשק מופיע בשעות השיא בטלויזיה בממוצע 9 פעמים בשעה.
• תוכניות ילדים מצויירות מכילות בשעה ממוצעת 20 עד 25 קטעים אלימים.
• 46% מהתכנים האלימים בטלויזיה מופיעים בתכנים מצויירים (הרחבה בנושא במאמר הבא).
• למרות זאת, 67% מתוכניות אלו מתבלות את האלימות בהומור, ורק 5% מהן מציגות תוצאות ארוכות טווח לאלימות שנחוותה.

המשמעות היא שהחשיפה לאלימות בעידן המודרני היא פועל יוצא של הצפיה בתכנים שונים על המסכים שמלווים אותנו בכל מקום, מגיל מאוד צעיר.

מחקרים שונים מראים כי למרות שהאלימות נוכחת מאוד בסדרות מכל הז׳אנרים בטלויזיה, עדיין לצופה יש ציפיה מסוימת מערוץ הממותג באופן מסוים. כך למשל, מובן שיש יותר ציפיה לאלימות בערוץ ״אקשן״ מבערוץ ״קומדיה״.

לגבי שירותי הזרמת התכנים – הם אימצו לעצמם שיטת דירוג דומה לזו של סרטי קולנוע – כזו המגבילה תכנים מסוימים מגיל מסוים או כזו שמציגה הערות אזהרה לפני התוכן המשודר.

יוצרים המכוונים תכנים אלימים לצפיה בשעות השיא אמורים לשאול את עצמם 5 שאלות מפתח:

1. לאיזו שעת שידור מכוון התוכן האלים?
2. מי הקורבן לאלימות?
3. מהו סוג האלימות בתוכן?
4. כיצד האלימות מוצגת?
5. מה מטרת האלימות בעלילה?

השאלות החשובות בעיני הן השתיים האחרונות, שכן הן אלו שעשויות ליצור תכנים איכותיים יותר לצפיה, כאלה בהם האלימות משרתת מטרה כלשהי.

במחקר שנעשה ב-2014, הציגו לצופים מבוגרים קטעים אלימים מז׳אנרים שונים כמו אופרות סבון, סדרות מתח, סדרות ריאליטי, דוקומנטריות וכו׳, ואז העלו בפניהם את 5 השאלות שציינתי לעיל. 

תוצאות המחקר שימשו כמדד מכוון להגדרת הגבלה של גיל הצופה או שעת שידור רלוונטית. בנוסף, הצביעו התוצאות על תפיסות חברתיות ביחס לאלימות על המסך הקטן.

אלו התוצאות המענינות של שאלות 2 – 4 (גרפים לקוחים מהמחקר) :

בהתייחס לקורבן לאלימות, מראה הגרף כי יש יחס ישיר בין זהות הקורבן לשעת השידור וליחס הצופים אל התוכן. ככל שהקורבן נחשב פגיע יותר, הרגישו הצופים כי פחות מקובל להציג את התוכן בשעות מוקדמות והתקשו לצפות בסצינה. 

בהתייחס למהות האלימות בתוכן, הראו המחקרים שוב כי ככל שרמת הפגיעות של הקורבן עולה – פחות מקובל להציג תוכן כזה ובכל מקרה יש להציגו מאוחר יותר או להגבילו בגיל. הגרף מראה כיצד רצח ״מקובל יותר״ מעינויים או פגיעות מיניות, בעיקר ככל שגיל הקורבנות יורד. 

בהתייחס לצורה בה האלימות מוצגת, מראה הגרף כי אלימות גרפית יותר וריאליסטית יותר מקובלת פחות, ומרבית הצופים חשו כי יש להציגה מאוחר יותר או להגבילה בגיל. מעניין לראות כי תוכן שהציג תגובה רגשית של דמויות לאלימות היה קשה יותר לצפיה מתוכן בו דמויות הציגו תגובה פיזית של כאב.

המסקנות מצביעות על היררכיה ברורה בין דרגות שונות של אלימות על המסך ביחס לתפיסה המוסרית המקובלת של צופה סטנדרטי מהמניין. בנוסף נראתה השפעה של גיל ומצב משפחתי בקרב הנחקרים – לדוגמא, להורים לילדים היה יחס מחמיר יותר לתוכן מלרווקים, וככל שגיל הנחקרים ירד, יחסם אל התוכן היה מונע מסקרנות וריגוש. השאלה המעניינת בעיני היא: מדוע קל לנו יותר כצופים לקבל אלימות כחלק מהעלילה, אבל קשה לנו יותר עם תכנים מיניים, או עם מרכיבים מוסריים אחרים?

על רקע השאלה הזו, הנה הקדימון הרשמי של ״משחק הדיונון״:

טלויזיה עכשווית

במחקר שנעשה על אלימות מגדרית בטלויזיה העכשווית, התמקדו החוקרים בסדרה ״חוק וסדר: מדור מיוחד״. הסדרה שהינה סדרת בת לדרמה המשפטית ״חוק וסדר״, מתמקדת באופן בלעדי בחוקרי היחידה לפשעים בעלי אופי מיני. כיום משודרת העונה ה-24 שלה. 

בתשובה לשאלה מה סוד ההצלחה של הסדרה שמושכת קהל צופים משני המגדרים, עלו החוקרים על מספר מאפיינים מעניינים ושונים מהמקובל:

1. הסדרה מציגה את הסיפורים לעיתים קרובות מנקודת מבטן של הקורבנות לאלימות.
2. האקט האלים עצמו אינו מוצג בסדרה. מוצגת סצינה מקדימה ושאר הפרק מציג את תוצאות האקט האלים.
3. שני הבלשים שהינם כוכבי הסדרה הם גבר ואישה, ושניהם מציגים תפיסה פמיניסטית המיטיבה להבין את נקודת המבט של הקורבן ואת הדרך להתמודד עם תוצאות האלימות. ניתן אפילו לומר כי הדמות הנשית מובילה במעט יותר את העלילה – דבר חריג בסדרות כאלו, המציגות לרוב נקודת מבט גברית עבור צופה גברי.
4. בכדי להציג בכל זאת ריאליזם אמין, הדמויות הנשיות בסדרה חוות לעיתים קשיים ואפליה מגדרית גם מקולגות למקצוע.

המסקנה המתבקשת היא שכל עוד אין הצדקה לאלימות גרפית על המסך, ניתן להמנע ממנה והדבר לא יפגע בהצלחתה של סדרה כזו או אחרת.

יתכן שהשאלה שהעליתי במאמרי הקודם שנשאלת רבות, ״האם האלימות בטלויזיה משפיעה על המציאות או המציאות משפיעה על האלימות בטלויזיה?״ אינה השאלה הנכונה. היא מתארת סיפמטום ואינה מציגה כלי לפתרון הבעיה.

אלימות היא תרחיש מורכב וחברתי, וכשהיא מוצגת בדרמה ובחדשות היא מציגה יחסי כח שמשפיעים על הצופה. בין אם היא ״מאיימת״ או ״מטיפה״; אלימות מציגה היררכיה חברתית ברורה ולעיתים מנציחה מצב קיים במקום לשנות אותו. ביצירות טלויזיוניות היא משמשת לעיתים ככלי שיווקי.

הצופה ׳הסטנדרטי׳ בסדרות שיא רואה בשבוע ממוצע של 21 פושעים ומנגד 41 אנשים ׳רגילים׳. אחת מכל שלוש דמויות מעורבת באלימות בשבוע טלויזיוני ממוצע. דמויות פגיעות יותר ״משלמות מחיר״ כבד יותר בטלויזיה. מחצית מהדמויות הראשיות על המסך הקטן מעורבות מידי שבוע באקט אלים (כקורבנות או כגורם לאלימות). התכנים שאנו צורכים נכתבים לפי נוסחה המנותבת על ידי הרשתות והזכיינים הגדולים, ומי מהדמויות ש״משלמות את המחיר״ היא מי שממוקמת ״נמוך״ יותר בסדר החברתי. 

כך למשל, ביצירות בהן יש הבדל ברור בין דמויות ״רעות״ לדמויות ״טובות״, יש סיכוי סביר יותר לדמויות ״רעות״ למות באקט אלים – אך גם כשדמויות ״טובות״ מתות ישנה היררכיה ברורה: על כל 10 גברים שנחשבים כדמות ״טובה״ 4 ימותו. אבל על כל 10 נשים כאלה ימותו 6. אם מדובר בנשים לא לבנות שהורגות בעצמן – הן ימותו בהמשך בוודאות. כנ״ל לגבי דמויות מבוגרות שסיכוי גבוה שלא ישרדו.

יתכן שהשאלה הנכונה יותר שעלינו לשאול היא, ״כיצד ניתן לספק יצירות מאוזנות ומשקפות יותר לקהל הרחב ?״

אין בכוונתי לרמוז שיצירות אלטרנטיביות כאלו יהיו נקיות מאלימות, אבל יתכן ששבירה של הנוסחה הקיימת תועיל לכולם. כמובן שיש אלימות גם באגדות ילדים, במיתולוגיה, ביצירות של שיקספיר ושל שאר יוצרים קלאסיים. עדיין רצוי שיהיה חופש יצירתי שהוא גם חופשי מנוסחאות שלוקחות בחשבון הנצחה של סטריאוטיפים קיימים, גם לגבי אלימות – בעיקר בתכנים שמיועדים לשעות השיא. מחקרים שונים מראים דווקא שאלימות בטלויזיה, מתוך מניע מעוגן עלילתית שמוצג מנקודת מבט שונה, דווקא מניעה שורדים של אלימות דומה לבקש עזרה ותמיכה. כך שיכולה להיות גם השפעה חיובית.

לסיכום, כפי שכתבתי בעבר, אני נהנית בעצמי מסדרות מתח ואימה – תכנים שכוללים לעיתים קרובות סצינות אלימות. אבל אלימות גרפית למטרות ״שיווקיות״ מיותרת ומציקה בעיני.

אם אחזור לסדרה ״משחק הדיונון״ שהזכרתי בתחילת המאמר, האלימות שבה מפלרטטת על הגבול ה״שיווקי״ הדק – אבל איננה הסיבה שגרמה להצלחה המסחררת שלה. העולם הויזואלי המיוחד שבה, יחד עם הטוויסט בעלילה – הם מקור המשיכה לדעתי (ודווקא יש לי ביקורת רבה על הליהוק, המשחק והרעש שעשתה הסדרה). 

לרוב לא אחזיק מעמד מול סדרות בהן ארגיש שאין הצדקה לזוועות גרפיות שונות. 

החיים קצרים מידי. 

אז אסיים באיחולים ליותר אלטרנטיבות מבדרות ואיכותיות 🙂