exm menu

 

exm menu

 

בכל הכח

מיכל וינס | 30.04.2023

אלימות בקולנוע קיימת מראשית הולדת המדיום, אבל לאחרונה נראה כי השימוש באלימות הולך וגובר ביצירות מיינסטרים ולא רק בז׳אנרים מובנים מאליהם. לעיתים ישנה הצדקה עלילתית לאלימות בוטה ביצירה קולנועית, אבל לעיתים יש תחושה כי האלימות נוכחת בסרטים מסוימים רק כדי לזעזע ולטלטל את הצופה – כי זעזוע מושך קהל. במאמר זה אנסה לבחון האם רף האלימות עולה, או האם רף הזעזוע שלנו יורד?

אתחיל בגילוי נאות – הז׳אנר האהוב עלי ביותר הוא מתח, ואין לי בעיה אם יהיה משולב באימה, בסצינות פעולה ועוד. אני נהנית מתכנים אפלים, מסדרות בלשיות הסובבות סביב רציחות (רובן בריטיות), וכנראה שאיני לבד – שכן הטלויזיה הבריטית מוצפת בתכנים מז׳אנר זה יותר מכל ז׳אנר אחר.

בז׳אנרים מוגדרים מראש, הצופה מודע למידה מסוימת של אלימות אליה יחשף ואפילו מצפה לה. בז׳אנרים אחרים – הוא פחות מצפה לאלימות. עם זאת, כאשר אלימות מוגשת כחלק מיצירה רק על מנת לזעזע, ללא עומק או הצדקה עלילתית מספקת וללא סיבה או אמירה ממוקדת על היצירה – היא מתייתרת ולעיתים פשוט מותירה טעם רע.

השאלה הנשאלת על ידי חוקרים רבים בעולם היא: האם תוצרי התרבות שלנו כמו סרטים אלימים או סדרות אלימות מעצימים אלימות בחברה, או רק משקפים את החברה האלימה בה אנו חיים כיום?

שיטת הדירוג של סרטים המופצים לקהל הרחב מבוססת על ההנחה שישנם תכנים שאינם מתאימים לצפיה לגילאים שונים, כמו גם על ההנחה שבאופן כזה ניתן יהיה לסנן את התכנים עבור צופים עם רגישויות שונות.

כך למשל, ניתן להניח כי בסרטים המוגבלים מגיל 13 ומעלה, רף האלימות, ניבולי הפה או הרמזים המיניים יהיו מוגבלים יחסית. לפיכך, מעניין לציין כי כבר ב-2012, סרטים המוגבלים מגיל 13 ומעלה כללו שימוש אלים בכלי נשק במידה רבה יותר מבסרטים למבוגרים בלבד. מחקר אחר הראה כיצד בין 2012 ל-2017, בבדיקה של הסרטים הרווחיים ביותר למבוגרים, פי שניים מהם התבססו על רעיונות מרכזיים שליליים מסרטים המבוססים על רעיונות מרכזיים חיוביים. משמע, סרטים אלימים רווחיים יותר משמעותית.

הנה כמה עובדות מטרידות, חלקן לא מפתיעות:

  • עד 2013 האלימות בסרטים הוכפלה ביחס לסרטים משנות ה-50.
  • עד 2013 שימוש אלים בכלי נשק בסרטים מוגבלים מגיל 13 ומעלה שילש עצמו ביחס לסרטים מ-1985.
  • התקן לאלימות בקדימונים הונמך עד כדי כך שמוצגים קדימונים של סרטים למבוגרים לפני סרטים המוגבלים מגיל 13 ומעלה (כך שצופים צעירים נחשפים לתוכן אלים במיוחד בקדימונים לפני הסרט שלהם).
  • על פי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי בדוח מ-2020, ילד אמריקני ממוצע יראה מעל 200000 מעשי אלימות עד גיל 18, בטלויזיה ובקולנוע.
  • 90% מהסרטים שוברי הקופות מכילים לפחות חלק אחד בו הגיבור מעורב באירוע אלימות כלשהו.

אז על פי המחקרים אין ספק שרף האלימות עולה. אך האם רף הזעזוע שלנו כצופים יורד?

איני יכולה לשפוט אחרים, אך אני מוצאת שישנן סצינות אלימות בסרטים מהם נהניתי בעבר שמפריעות לי יותר כיום מאשר לפני 20-30 שנה. אולי זה בגלל שבגיל צעיר אנחנו נהנים יותר משבירת טאבו על המסך הגדול והקטן. כתבתי על כך במאמרי הקודם:

ההצדקה לאלימות ושבירת טאבו כזה או אחר על המסך הגדול והקטן כאחד, מגיעה ממספר סיבות, רובן עלילתיות:

  1. האלימות מניעה את העלילה – בלי סצינות כאלו העלילה לא תתקדם והגיבור לא יתקדם.
  2. לאלימות על המסך אין השלכות מלבד השלכות עלילתיות או רעיוניות (בגדר העברת מסר לצופה).
  3. היא מייצרת הפרדה ברורה בין טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי (וכך מסייעת לעלילה).
  4. אלימות וסצינות מזעזעות מייצרות פרץ אנדרנלין בקרב צופים רבים ממניע של צפיה במעשים שהם ״טאבו״ בסביבה בטוחה, ומושכות צופים אחרים שמרגישים שהם מפיקים לקחים מוסריים והישרדותיים מכך.

ולכן זה המקום לדון קצת על ז׳אנרים בהם האלימות היא חלק בלתי נפרד מהסרט –

ב״סרטי קומיקס״, כאלה המשתייכים לזיכיון כמו ״סטודיו מארוול״ וממותגים כסרטי אקשן מגיל 13 ומעלה, אלימות היא חלק ממה שחווה העולם והיא גם ההצדקה לאלימות בה נוקט הגיבור בכדי להציל את העולם – כזו המוצגת במפגן ראוותני. אלה סרטים בהם ההפרדה בין הגיבור לנבל ברורה מאליה, על פני השטח. העלילה מתקדמת לעבר שיא בו הגיבור צפוי לנצח את הנבל – והאלימות מתגברת ככל שמתקרבים לשיא הזה. ״סרטי קומיקס״ לוכדים את הצופה באלימות מהנה לצפיה ובמקביל מחטאים את ההשלכות. אך זהו ז׳אנר שאינו מתיימר להיות מציאותי ולכן ניתן לטעון שהאלימות שבו ״מבדרת״.

מרבית הסרטים מז׳אנר זה אינם מעמיקים מידי ונחשבים קלילים מספיק בכדי שיוגבלו מגיל 13 ומעלה. הם עובדים על פי נוסחה, אינם מתיימרים להיות ריאליסטיים מדי, ומעשי הגיבור גובלים בעל־אנושי בדיוק במידה שתעקר את הצופה מתהיה על השלכות כלשהן של האלימות המוצגת בסרט.

דוגמאות רלוונטיות – כל סרטי הגיבורים נוסח ״איירון מן״, ״ספיידרמן״, ״הנוקמים״ וכו׳.

חריגים במעט בז׳אנר – סרטי ״שומרי הגלקסיה״ שאינם לוקחים את עצמם ברצינות מראש, כך שניתן להתייחס בקלילות למסגרת שלהם. ועדיין, ככל שהנבל אמור להראות מרושע יותר – גוברת האלימות שהוא מציג, ועולה הרף של האלימות שאמור הגיבור להציג בכדי לגבור עליו.

הנה קדימון לשומרי הגלקסיה 3 שאמור לעלות בקרוב לאקרנים:

ז׳אנרים נוספים בהם ניתן לצפות לאלימות – סרטי מלחמה, סרטי פשע, סרטי אמנויות לחימה, סרטי אימה, מותחנים למיניהם, מד״ב ופנטזיה (במידה מסוימת) ואף דרמות. אין בכך בכדי לרמוז שבסרטים קומיים אין אלימות – אלא שלרוב זו תהיה אלימות שתוצאותיה אינן הרסניות, כזו שאינה גרפית ואינה מטרידה מידי את הצופה. גם באנימציה ניתן למצוא אלימות רבה, אך הגבולות של האלימות באנימציה הם נושא רחש אותו אסקור במאמר נפרד.

קצת היסטוריה

הדרך אל ״אלימות בידורית״ התחילה בהוליווד של שנות ה-70-60, בה נכנסה לתוקף מדינויות הדירוג של סרטים עבור קהל צופים בגיל מסויים. הדירוג איפשר ליצור תוכן הכולל בתוכו אלימות שהיתה אסורה לצפיה לפי חוקי הצנזורה של שנות ה-30 (על פיהם נעשה הקולנוע עד אז) ולהגבילו בגיל. שינוי זה יצר מצב, שבו אם חברת ההפקה מזהה תוכן שיקרוץ לקהל מסוים במידה רווחית כספית – הסרט יופק, כולל כל אלימות שרוצה היוצר להכניס לתוכו. הדירוג של סרטים מגיל 13 ומעלה נכנס לשימוש מאוחר יותר (ב-1985).

ארבעה סרטים מסמנים את המהפך בגישת האולפנים לאלימות בסרטים, וכולם נוצרו באותה תקופה שבין שנות ה-60 ל-70, התקופה בה הוסר המחסום היצירתי: ״בוני וקלייד״ של ארתור פן (1967), ״חבורת הפראים״ של סם פקינפה (1969), ״התפוז המכני״ של סטנלי קובריק (1971) ו״נהג מונית״ של מרטין סקורסזה (1976).

בטענה של ״חירות יצירתית״, ההצדקה לאלימות הקשה בסרטים אלה היתה מגוונת – פקינפה טען כי ניסה בכוונה ״לפורר״ את רצונם של הצופים לחוות אלימות, פן יצר חוויה סוחטת דמעות בטרם צופיו נחשפו לסבל אותו חוו גיבורי הסרט כתוצאה של מעשיהם האלימים, קובריק מציג אלימות מזעזעת של גיבור הסרט בחלקו הראשון כדי להצדיק את השלכות מעשיו ועונשו בחלקו השני. סקורסזה גורם לגיבור שלו להקצין בהדרגה ככל שהוא נחשף לאלימות סביבו בחייו; ובאופן ריאליסטי יותר משלושת האחרים.

בסך הכל, מה שהגדיר את עתידם של ארבעת הסרטים האלה היא הדרך בה חקרו אלימות; ובה בעת זה מה שהגדיר את קבלתם על ידי הצופים, בדרך בה הם השפיעו עליהם וחוו דרכם תכונות אנושיות של דו משמעות וסבל. האסתטיקה הרשמית של האלימות בתקופה זו התמקדה בצילומי הילוך איטי של כדורים פוגעים בבני אדם, והיא קיימת במידה פחותה עוד בסרטים מוקדמים יותר. מה שהשתנה הוא המקום לדו-משמעות וסבל בסרטים כאלה.

ארבעת הבמאים הללו המשיכו לסרטים שונים ומגוונים, אך הסרטים שיצרו עדיין נחשבים לדוגמאות בולטות ומייצגות של סרטים אלימים ואפילו נחשבים כקלאסיקות בהקשר זה.

הנה הקדימון ל״נהג מונית״ שכלל בעיקר רמזים לאלימות שבו, אבל הציג מראש דמות ראשית מורכבת:

הנורמליזציה של שימוש באלימות כיום מתמקד בהעמדת הצופה במיקום נוח מבחינה תרבותית / חברתית – כך שלאלימות ישנה הצדקה.

ב״סרטי קומיקס״ שהזכרתי לעיל, מוצגים לצופה מצבים המאששים את אמונותיו הבסיסיות לגבי ״טוב ורע״, מבלי תהיות רגשיות או אינטלקטואליות. כך נוצר שטף חווייתי בו הצופה מרוכז בעיקר בסגנון המיצג של האלימות, והבידוד שלו מההשלכות הכואבות מאפשר לו להרגיש בטוח וחסין למתרחש. בדרך זו מוכנסות יותר ויותר סצנות גרפיות לסרטים מז׳אנר זה.

אבל אולי כמות החשיפה לתכנים אלימים ברבות השנים דווקא מביאה אותנו לרוויה ולא מעמעמת את רגישויותנו?

״טכניקת לודביקו״ היא מושג בדיוני הלקוח מסרטו של סטנלי קובריק ״התפוז המכני״ (1971), סרט הנחשב לאחד האלימים והבוטים עד היום. הסרט זכה לביקורות מעורבות כבר בתקופתו ואף הורד מהאקרנים במספר מדינות. בסרט, הגיבור אלכס, ראש כנופיה צעיר ואלים, נכלא ומוכנס לניסוי ב״טכניקת לודביקו״ – שיטה שמטרתה לגרום לאלכס סלידה פיזית מאלימות. בניסוי זה מוזרקים לאלכס סמים מעוררי בחילה, חרדה ושיתוק, בעודו כבול לכסא כשעיניו מוחזקות פקוחות לרווחה, ומולו מוקרנות תמונות של אלימות קשה ובוטה. הרעיון הוא פבלובי קלאסי – ליצור התניה בזכרונו של אלכס בה בכל פעם שיחווה רצון לאלימות יחזרו אליו התחושות הקשות של בחילה וחרדה כפי שחווה אותן בעת הניסוי.

במידה מסוימת, כולנו עוברים גירסה כלשהי של ״טכניקת לודביקו״, אבל לרוב האלימות בתכנים אותם צרכנו צפויה, נתפסת מראש כחלק מיצירה בידורית – משהו שרובנו מבדילים בינו לבין המציאות. ואולי דווקא בגלל זה, כשאנו נתקלים באלימות שאינה מוצדקת עלילתית – זה צורם.

אז לסיכום החלק הזה של מחשבותיי על האלימות שעל האקרנים, אסיים דווקא בנימה אופטימית למחצה: אולי דווקא בגלל שהמציאות רוויה באלימות אמיתית, צפיה בז׳אנרים המכילים אלימות שאינה ריאליסטית דווקא מספקת חוויה אסקפיסטית. צפיה בז׳אנרים שבהם אלימות ריאליסטית כחלק מעלילה, כזו שמובילה להשלכות – עשויה לאשש תחושת צדק, או ללמד משהו על עצמנו או על החברה שלנו. יחד עם זאת, אין צורך באלימות שמטרתה רק לזעזע.

כל יצירה שאינה מצליחה להחרט בזיכרון בזכות אלמנטים אחרים – אינה ראויה להחרט בזיכרון בעיני, ולכן אלימות גראפית ביצירות כאלה מרגיזה אותי. זה מרגיז עוד יותר כשיצירות כאלה זוכות לחשיפה מוגזמת ולמועמדויות לפרסים רק בזכות הצלחתן הכלכלית. במאמרים הבאים אסקור את גבולות האלימות (וגבולות הטעם הטוב) בטלויזיה ובז׳אנר האנימציה.

אסיים בתקווה לצפיה מהנה 🙂

print

 

באותו נושא

  • נכתב ע"י
    מה חדש בפרימייר
    בחודשים האחרונים Adobe משחררת עידכונים חדשים בתכיפות גבוהה למרבית התוכנות ופרימייר ביניהן. לרוב מדובר בתיקוני באגים ושיפורים ביציבות התוכנה –...
    21.09.2020 | כתב: מיכל וינס
  • נכתב ע"י
    בימינו, כולנו מורגלים בנוכחותן של סדרות קולנועיות, אך למעשה בבחינה היסטורית – הסדרות הקולנועיות המוכרות הפכו לכאלה רק בדיעבד. במילים...
    08.09.2015 | כתב: מיכל וינס
  • נכתב ע"י
    לצד כל החידושים בתחום צילום הוידאו, תופס טרנד הרחפנים מקום של כבוד גם בשוק החובבני. רחפן הוא מתקן מרחף הנושא...
    27.07.2018 | כתב: מיכל וינס
-

שלח לחבר

מלאו את הפרטים הבאים:

    גללתם 1112 פיקסלים! רוצים שוב?

    להשארת פרטים
    -

    יש לנו עוד כל כך הרבה לספר, ואנחנו לא פחות מרשימים בטלפון ואחד על אחד. מוזמנים להתקשר: 4908* או להשאיר פרטים בטופס

    • רותם

    • ליהיא



      התקשר

      להשארת פרטים