בקטגוריית "סרט האנימציה באורך מלא" מופיעים מדי שנה אולפנים מובילים כמו דיסני, פיקסאר, בלו סקיי וג׳יבלי, לצד יוצרים ואולפנים עצמאיים וצנועים יותר שמצליחים להגיע למועמדות. אך לזכות בפרס מול ענקיות כמו דיסני – שלהן תקציבים אדירים וצוותי הפקה עצומים – זו כבר רמת הישג אחרת לגמרי. אז איך בכל זאת זה קרה?

ראשית, קצת טריוויה

בקטגוריה של אוסקר 2025 לסרט אנימציה באורך מלא המועמדים היו:

״הקול בראש 2״ – סרט ההמשך של פיקסאר המציג מה מתרחש בראשה של ריילי בת העשרה. צוות האנימטורים שעבד על הסרט מנה 150 איש (לא נלקחים בחשבון מאות אנשי צוות נוספים ממחלקות אחרות). הכלים בהם משתמשים בפיקסאר – כלים שפותחו במיוחד לפיקסאר ואינם זמינים לקהל הרחב. הפיתוח ארך 4 שנים (זמן ממוצע לסרט אנימציה באורך מלא). התקציב היה 200 מיליון דולר (גבוה מאוד).

״זיכרונות של חילזון״ – סרט סטופמושן של אדם אליוט האוסטרלי, החתום על יצירות עטורות פרסים כמו ״מארי ומקס״ ו״הארווי קראמפט״. הסרט עוסק בזיכרונותיה המלנכוליים של אישה אגרנית בשם גרייס פודל. צוות האנימטורים מנה 7 אנשים (מאוד נמוך) והצוות כולו מנה בין 20 ל 30 איש (עדיין נמוך). הפיתוח של הסרט ארך 8 שנים. התקציב היה 4 מיליון דולר (נחשב נמוך יחסית). זהו סרט ״אינדי״ קטן נוסף באותה קטגוריה, ומאחר ויוצרו כבר קטף אוסקר בעבר – היה לו סיכוי לא מבוטל.

״וואלאס וגרומיט: על כנפי הנקמה״ – סרטם החדש של אולפני ארדמן (סטופמושן) המציג את נקמתו המורכבת של הפינגווין הפושע פד׳רז מק׳גראת׳ מ״וואלאס וגרומיט: המכנסיים הלא מתאימים״. הצוות מנה מעל 200 איש, מתוכם 32 אנימטורים. הפיתוח ארך 6 שנים (רשמית). התקציב היה 12 מיליון דולר.

״רוז הרובוטית״ – סרט מבית דרימוורקס, המספר את סיפורה של רובוטית שמתרסקת על אי מבודד והופכת לאם מאמצת לברווזון קטן ויתום. על הפקת הסרט עמלו כ-200 אנימטורים, לצד מאות אנשי צוות נוספים, בתהליך שארך כארבע שנים (בהתאם לספר עליו מבוסס הסרט). התקציב היה גבוה במיוחד – כ-78 מיליון דולר. כמו באולפני אנימציה גדולים אחרים, גם בדרימוורקס נעשה שימוש בכלים וטכנולוגיות שפותחו במיוחד עבור צרכי האולפן ואינם זמינים לציבור הרחב

״עם הזרם״ – סרטו של גינץ זילבלודיס, המתאר את מסעו של חתול שחובר לקבוצת בעלי חיים כדי לשרוד שיטפון ששטף את סביבת מחייתם. ההפקה כללה צוות מצומצם של כ-15–20 איש, מתוכם חמישה אנימטורים ראשיים מלטביה, צרפת ובלגיה. תהליך הפיתוח נמשך חמש וחצי שנים, אך ההפקה המלאה התבצעה במהלך שנה וחצי בלבד. התקציב היה צנוע יחסית – 3.6 מיליון דולר. כל הסרט נוצר באמצעות תוכנת האנימציה החינמית והפתוחה בלנדר, כשהגרסה הסופית הופקה על מחשבו האישי של זילבלודיס. עד כה גרף הסרט מעל 60 פרסים, בהם גלובוס הזהב, סזאר ואוסקר – הזכייה הראשונה אי פעם של לטביה באוסקר. הכנסותיו עומדות כיום על יותר מ-36 מיליון דולר – פי עשרה מההשקעה בו.

איך הכל התחיל 

ההחלטה לעבוד עם בלנדר, הסתמכה על מנוע רנדור מהיר וחדש בשם ״איוי״ שנוסף לבלנדר ב-2019. גינץ בדיוק סיים לעבוד על פרויקט אחר בתוכנת תלת־מימד אחרת, והחליט לנסות את המנוע החדש של בלנדר בגלל המהירות הרבה שהוא מפיק תוצרים סופיים. למרבית האנימטורים שעבדו על הסרט המעבר לבלנדר היה פשוט וקל וארך בין שבוע לשבועיים.  

היתרונות שגינץ מצא בבלנדר הסתמכו בין השאר על כך שהתוכנה נתנה מענה כמעט לכל אספקט שהוא חיפש, והוא הצליח לקבל תוצאות מהירות בהעמדה של תאורה ובניה של סטים בעזרת המנוע החדש.

בשל העובדה ששלבי הפיתוח הראשונים התרחשו בתקופת מגפת הקורונה, ניצל הצוות המצומצם את הזמן ללמידה מעמיקה של מגבלות בלנדר, במקביל להתפתחות המנוע החדש של התוכנה. בתקופה זו פותח גם התסריט, הושג מימון, והצוות הורחב במידה מסוימת.

גינץ הסתייע באנשי מקצוע בעלי התמחות טכנית בתחומים כמו סימולציות נוזלים, אפקטים והעמדת דמויות, תוך שהוא עצמו רכש ידע נרחב מצפייה באין ספור סרטונים ברשת. בהמשך פיתח הצוות שיטות עבודה ייחודיות בתוך בלנדר, שאפשרו קיצור תהליכים וחיסכון בשלבים מסורתיים של הפקה.

בסופו של דבר, כל פריים בסרט הסופי נוצר ברזולוציית 4K על מחשבו האישי של גינץ, בזמן רינדור שנע בין חצי שנייה לעשר שניות לפריים – ללא שימוש ב"חוות רינדור" מרובות מחשבים וללא צורך בעבודת קומפוזיציה נפרדת. הצבעים והאפקטים שולבו מראש בתוך בלנדר כחלק בלתי נפרד מהאנימציה עצמה.

התוצאה מדברת בעד עצמה. הנה הקדימון לסרט:

פרטים נוספים והחלטות חכמות

כאשר הרעיון לסרט החל להתגבש, גינץ כלל לא תכנן ליצור סרט באורך מלא. אך לאחר שפיתח את הדמות הראשית ואת העולם שבו היא פועלת, העלילה החלה להתפתח באופן טבעי ומשם הדרך לסרט שלם הייתה כבר ברורה.

אחת ההחלטות המרכזיות שהשפיעו על אופי הסרט הייתה הבחירה לוותר לחלוטין על דיאלוגים. הדמויות אינן מדברות ואינן שרות, בשונה מרוב סרטי האנימציה – מה שחוסך משמעותית את הצורך בדיבוב, תרגום וסנכרון שפתיים, ומפשט את תהליך ההפקה. עם זאת, הן עדיין משמיעות קולות וניחנות בטווח רגשי עשיר, במטרה להביע רגשות באופן ריאליסטי, בדומה לחיות בטבע.

למרות שזה אולי נשמע כמו פתרון פשוט, דווקא היעדר המילים הפך את המשימה למורכבת יותר: העברת הסיפור תלויה לחלוטין בהבעות, בתנועה וב"משחק" של הדמויות – אתגר לא פשוט, במיוחד כשמדובר בסרט באורך מלא. המשמעות היא שהסיפור חייב להיות חד וברור, האנימציה מוקפדת, והדמויות מספיק מרתקות כדי לרגש ולסחוף את הקהל ללא מילה אחת. עם זאת, הבחירה הזו אפשרה קצב עבודה מהיר להפליא – עד כשתי שניות של אנימציה ביום לאנימטור, נתון מרשים במיוחד בעולם האנימציה.

הדמויות בסרט נבחרו בקפידה, דווקא כדי ליצור שילוב לא שגרתי – חתול, קפיברה, למור, כלב ואנפה גדולה מוצאים את עצמם יחד במצב הישרדותי מורכב. כל אחת מהן מאופיינת באופי מובחן וייחודי, והן נאלצות ללמוד לשתף פעולה ולהסתדר, מבלי להיגרר לרגשנות מיותרת, גם כשהנסיבות קשות. האנימציה של הדמויות מדויקת ומלאת חן, והאינטראקציה ביניהן מצליחה להיות כובשת, משעשעת ולעיתים גם נוגעת ללב.

העולם שבו מתרחש הסרט עשיר בפרטים ומושך את העין – מצד אחד, מדובר בסביבה ריאליסטית הכוללת רמזים למקומות מוכרים, אך מצד שני היא שומרת על עמימות שמונעת מהצופה לקשר את העלילה למקום גיאוגרפי או תקופה מסוימת. אותו עקרון חל גם על האפקטים הסביבתיים של השיטפון והשלכותיו – ריאליסטיים ומרשימים, אך מנותקים מהקשר מוגדר, מה שמחזק את התחושה האוניברסלית של הסיפור.

מבחינת המראה של הסרט, הבחירה בעיצוב שאינו פוטו-ריאליסטי מתאימה באופן מושלם לסיפור ומספקת יתרון הפקתי חשוב, שכן היא מאפשרת עבודה מהירה יותר עם ציוד סטנדרטי ובלי צורך לעבור על שלבים מיותרים בהפקה. בשלב הבנייה, גינץ התרכז בהעמדת תאורה והנעת מצלמות תוך כדי יצירת התנועות הבסיסיות לכל הדמויות, מה שאפשר לו ליצור "אנימטיק" – גרסה ראשונית של המראה והתנועה. על בסיס האנימטיק, נוספו בהמשך התנועות המורכבות יותר, האנימציה של הדמויות והאפקטים הסביבתיים השונים.

הבחירה בתוכנת בלנדר, שהיא גמישה ומבוססת על שפע של תוספים, אפשרה לגינץ לפתח שיטת עבודה מותאמת אישית, שהייתה נוחה ויעילה לבניית שוטים ותפירת סצנות. הכלים המגוונים של בלנדר אפשרו לאנימטורים ליצור ספריות של פרטים ואנימציות לשימוש חוזר, דבר שחסך זמן ושיפר את היעילות.

גינץ טוען כי מכיוון שמעולם לא עבד בסטודיו גדול, הוא היה חופשי לפתח שיטת עבודה שמתאימה לצוות הקטן שלו, מבלי לנסות לחקות את ההפקות הגדולות. בהפקה שלו הוא ויתר על יצירת איורי השראה, ופיתח את הדמויות והסביבה ישירות בתלת-מימד בתוך בלנדר. מרבית אנשי הצוות לקחו על עצמם מספר תפקידים, דבר שפישט את התהליך הכללי. תנועות המצלמה והתאורה הותאמו במקביל לאנימציה הראשית, דבר ששוב קיצר את זמן ההפקה בהשוואה להפקות גדולות יותר.

הסיפור נבנה סביב מרכיבים פשוטים להנפשה, מבלי להתמקד בקהלים או אפקטים מורכבים. האתגרים השונים טופלו בשלב מוקדם בעבודה עם אנשי מקצוע טכניים, שהתמקדו במרכיבים שדרשו פתרון מעמיק יותר. כך, במהלך ההפקה, לא היו עיכובים כאשר דרשו את אותם פתרונות מורכבים בשלב מאוחר יותר.

הנה סרטון קצר של ״מאחורי הקלעים״ של הסרט:

בשורה ליוצרים עצמאיים

הפשטות הכובשת של הסרט לא חמקה מעיני השופטים, המבקרים וקהל הצופים – מה שאפשר לו לזכות באוסקר מול מתחרות ענק – כמו דוד מול גוליית – ולבשר בשורה גדולה ליוצרים העצמאיים. הבחירה להתמקד בכמה דמויות בלבד הובילה לסיפור מהודק, מדויק וחזק יותר. וכפי שאנחנו יודעים בארץ – מגבלות מעודדות פתרונות יצירתיים.

בשורה התחתונה, גינץ טוען שדווקא בגלל שלא הבין את ההיקף של הפקה בסדר הגודל הזה – הוא פשוט צלל אל האתגרים והתקדם הלאה מבלי לשים לב למורכבות – כך שהנאיביות שלו תרמה לכך שהצליח לסיים את הפרויקט באופן שסיים.

לאחר הזכיה באוסקר, כמיטב המסורת של האולפנים הגדולים, הוא העלה לחשבונו האישי קטע אנימציה קטן ומשעשע של דמות הלמור שאוסף חפצים נוצצים וביניהם פסלון אוסקר:

עבור יוצרים עצמאיים משמעות הזכיה הזו היא שהשוק נפתח לגמרי – אם סטודיו מזערי ממדינה אירופאית מצליח ליצור בתוכנה חינמית סרט אנימציה שמנצח את כל ענקיות האנימציה המובילות בעולם – כולם יכולים להגיע לזה.

בעיני, הרמז לכך הופיע כבר שנה קודם, כשהסרט ללא הדיבורים ״חלום של רובוט״ זכה במועמדות לאוסקר באותה קטגוריה. אמנם מדובר בסרט מצויר בסגנון אחר, אך ההפקה היתה קטנה ולא מוכרת והסיפור היה מקסים וכובש לא פחות. לדעתי, הסיבה הראשית שהסרט לא זכה היתה התחרות של שנה שעברה עם יצירת המופת של סטודיו ג׳יבלי (״הילד והאנפה״).

הנה הקדימון ל״חלום של רובוט״ שמומלץ לא פחות מ״עם הזרם״:

לסיכום, הזכייה ההיסטורית הזו שינתה באופן משמעותי את התפיסה בנוגע ליצירת סרטי אנימציה מצליחים באורך מלא. מתברר שאין צורך בתקציבים אסטרונומיים, צוות ענק או כלים יקרים, ואין צורך ברעש, צילצולים או אפקטים מורכבים כדי לכבוש את לב הקהל והמבקרים בו זמנית. על רקע הסרטים הממוחזרים המגיעים מהוליווד לאחרונה, זו בשורה משמחת שמוכיחה שלפעמים היצירתיות אכן מנצחת – גם אצל הקהל וגם בקרב השופטים. 

לא נותר לנו אלא לקוות שיצירות עצמאיות, פשוטות ומקסימות כמו "עם הזרם" ו"חלום של רובוט" ימשיכו לכבוש את מקומן בתודעה הבידורית.

🙂