להקת המי כקבוצת צעירים מורדים, שגם על הבמה לא היססו לנקוט בצעדים פרובוקטיבים, נאלצו
להתמודד כאן עם בעיה לא פשוטה. חלק מהחברים התקשו להשתין על עמוד הבטון, המסמל את הממסד הבריטי השמרני. מפיקי הצילום
נאלצו לאלתר ולדמות את סימני הפעולה בעזרת התזת מי גשם מפחית.

המגלומניה שמאחורי כמה מיצירות המופת של הרוק באה לידי ביטוי גם ביצירת עטיפת האלבום הזה.
ג'ימי פייג' סירב לתת בריף למעצב העטיפה ולא נידב שום פרט על האלבום הקרב. ההנחיה היחידה שקיבל המעצב הייתה "אתה
יודע איזה סוג להקה אנחנו. תביא סקיצה בעוד שלושה שבועות״. ההשראה לעטיפה היא סצנת הסיום של "קץ הילדות" של
ארתור סי קלארק. נציגי המין האנושי מפלסים דרך לקראת סערת אש גדולה. במשך שבוע שלם התכנס צוות ההפקה בשעה 4 בבוקר
באתר "מדרגות הענקים“, על חוף ים קפוא בצפון אירלנד. שני ילדים ושני מבוגרים נצבעו בתרסיס כסוף מכף רגל עד ראש וזחלו
על האבנים הקרות אל עבר הזריחה. בחלק מהמדינות כוסו הישבנים החשופים בחבק ניר עם הדפס שם האלבום.

אחת העטיפות המפורסמות ביותר היא זו החובקת את אלבום המופת של הפינק פלויד: הצד האפל של
הירח. חברי הלהקה מאסו בעיצובים הרגילים שכללו צילומים של חברי הלהקה וביקשו מחברת העיצוב Hipgnosis משהו
מתוחכם יותר. המעצב, סטורם ת'ורגסון ניסה להביע את המורכבות של היצירה, הנובעת מהניקיון של הצליל. צורת המשולש מסמל
את השאפתנות להצליח, אלמנט שרוג'ר ווטרס ביקש להטמיע בעטיפה. אך מעבר לכל, היא מסמלת הימור נועז שהצליח. התוצאה
הסופית, לדברי ת'ורגסון, יכולה הייתה להיות אילוסטרציה בנאלית או איור גאוני.

כמו הרבה מההמצאות הגדולות, גם יצירות אמנות יכולות להיות תוצאה של תאונה. במקרה של ארבעת
המופלאים, עטיפת האלבום הזה כללה צילום שגרתי, כמקובל באותה התקופה. מעצב האלבום ישב עם חברי הלהקה והציג בפניהם את
האפשרויות, כשהוא מקרין את התמונות על לוח קרטון. במהלך ההצגה, נפל הקרטון, והתמונה שהוקרנה עליו התעוותה במין
פרספקטיבה מוזרה. חברי הלהקה החליטו מיד שזה מה שהם רוצים על העטיפה.

 

כמו להקות בריטיות אחרות, גם סופרטראמפ ביקשה לכבוש את אמריקה. הנחיתה בארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות מגולמת כאן באייקונים הבולטים ביותר של תרבות הצריכה האמריקאית. פסל החירות, ניו יורק ואוכל. מלצרית מלאה
וחייכנית בדמות פסל החירות וגורדי השחקים של מנהטן בצורת כלי אוכל מתמצתים את תרבות השפע הזללנית של אמריקה. הכוונה
הראשונית הייתה להשתמש במלצרית ייצוגית יותר, אבל הלהקה העדיפה דמות אמהית ומחבקת.

שנות השמונים התאפיינו בצבעוניות מודגשת, אקסטרווגנטיות בוטה וטעם איום ונורא בלבוש
ותספורות. בסביבה הזו סינדי לאופר היא מדגם מייצג. לאלבום הבכורה שלה היא ביקשה עטיפה מעניינת שתכלול קירות מתפוררים
וצבע מתקלף. על רקע שיכון נטוש בקוני איילנד, הצלמת אנני לייבוביץ' הצליחה לקלוט את האישיות המבעבעת של סינדי, כשהיא
רוקדת יחפה לצלילי מוזיקה שהושמעה מרדיוטייפ גדול, ולבושה שמלת וינטג' לוהטת (סינדי, לא אנני).

שנות התשעים המנוכרות היוו קרקע פורייה ללהקות דיכאון שנונות כמו רדיוהד. העטיפה של האלבום
מייצגת את הזיוף והניכור בחברה האנושית. מישהו שמעמיד פני נחמד, רק כדי למכור לך משהו שאתה לא ממש צריך. כך לדברי
סולן הלהקה טום יורק. שם האלבום הגיע מיפן, שם עמד כרוז בכניסה לחנות וצעק בקול ׳OK Computer׳, כשקהל הלקוחות
מצטרף אליו בקריאות קצובות.

לפעמים עיצוב פשוט נושא בחובו קסם גדול. פטי סמית והצלם רוברט מייפלת'ורפ הכירו בסוף שנות
ה-60. הם הפכו לזוג ולאחר שנפרדו נשארו שותפים אמנותיים. העטיפה המהפנטת של אלבום הבכורה שלה מציגה פורטרט שצילם
רוברט. כשראיתי את הצילום הזה נאלמתי דום. אומרת פטי, ראיתי שם את שנינו. רוברט רק ביקש ממנה שתלבש חולצה לבנה נקיה.
את התדמית האנדרוגנית היא השלימה עם ג'קט ומכנסיים מחוייטות. סשן הצילום כלל שנים-עשר צילומים, כשבצילום השמיני
רוברט כבר ידע שיש לו את זה.

שלוש שנים לפני המפץ הגדול שהתרחש עם יציאת Adobe Photoshop יצא אלבום האוסף של גרייס
ג'ונס עם אחת העטיפות המתחוכמות לאותה התקופה. העטיפה הציגה את ג'ונס בלבוש מינימלי, עם עור משוח בשמן, מדגמנת תנוחה
בלתי אפשרית. הצילום הורכב מכמה צילומים שצולמו מזוויות שונות ואז הורכבו ידנית ושולבו באיור. בן זוגה של ג'ונס,
הצלם-אומן Jean-Paul Goude מספר כי חתך את צילומי איברי גופה, האריך את רגליה ושינה את תנוחת גופה.

הקולאז‘ בתהליך העבודה

לנו די ברור ההקשר של רכבות ואלבום השואה המופתי של פוליקר, אבל בעת הפקת האלבום הייתה
התלבטות גדולה בנוגע לעיצוב העטיפה. נבדקו שילובים שונים בין צילומים נוגים של פוליקר ותמונות מטושטשות של רכבות.
ואז, כמו באגדות, ביקור בביתה של דלית עופר, עורכת בגלי צה"ל והמניע ליצירת האלבום, הביא את התשובה. הצלם מיכה
קירשנר, בן זוגה דאז של עופר, ניגש למדף הספרים ושלף צילום של צלם צ'כי בשם יאן סאודק. יהודה פוליקר ויעקב גלעד
הביטו בצילום וידעו שזהו זה..

ולקינוח פרי. עטיפת אלבום הבכורה של להקת Velvet Underground נהנתה ממגע ידו של אנדי וורהול,
שכמובן הפך את עטיפת האלבום הנהדר הזה לסיוט הפקתי. אנדי וורהול יצר מיצג רב שכבתי שאיפשר לקלף הדפס של בננה צהובה
בכדי לגלות פרי ורוד מתחתיו. עשרות פועלים נאלצו לצלוף ולהדביק אלפי בננות במדוייק על ההדפסים הוורודים. עם הצלחת
האלבום, הופסקה ההפקה הרב שכבתית וחברת התקליטים הסתפקה בהדפס רגיל של הבננה.