האפקט נראה לראשונה בסרטו של ג'ורג' מילייה "Carrefour De L'Opera”
ב 1897. מילייה, אחד מחלוצי הראינוע שהתנסה בטכניקות רבות ומגוונות בראשית ימיו של המדיום, הוא גם אחד מאבות האפקטים
המיוחדים שאנו מכירים כיום בסרטים. סרטיו הציגו לרוב סצינות מציאות ההופכת לפנטזיה, או נוגעת בסוריאליסטי, וחלקם
מהלכים קסם גם על צופים בימינו.

אחרי מילייה, הפך האפקט לדרך מקובלת להציג סרטי טבע וביולוגיה למיניהם, בהם ניתן היה להתרשם
מצמיחתם של צמחים כשהיא מתועדת במהירות גבוהה, מתגובתם לאור (צמחים "רוקדים" בהתאם לתנועת השמש), ומהתפתחות
מיקרואורגניזמים למיניהם כשהיא מוקרנת באפקט זה. האפקט הפך מקובל גם לשם הצגת פנורמות למיניהן של אזורים שונים
בעולם, בהן נראה השינוי היומיומי בסצינה יפה ומסקרנת עקב זרימת הזמן השונה. אבל רק לאחר התפתחות המדיום הקולנועי החל
שימוש דרמטי / תמטי באפקט הזמן המקוטע.

אפקט הזמן המקוטע מתבסס על צילום במהירות נמוכה מהרגיל לשם הקרנה במהירות רגילה. קצב
התמונות המתחלפות בשניה של סרט עומד בדרך כלל על 24 עד 30 תמונות (פריימים) לשניה – בהתאם לשיטת הצילום (פילם,
אירופאית, או אמריקאית).

כך למשל, אם מכוונים את המצלמה לצילום בקצב של 6 פריימים לשניה, ואז מקרינים את הסרט
במהירות רגילה, מתקבל סרט מהיר פי 4 או 5 (בהתאם לשיטת הצילום).

ניתן לומר אם כן, כי אפקט הזמן המקוטע הוא ההפך מצילום במצלמה במהירות גבוהה.

להבדיל מטכניקת סטופ-מושן בה מייצרים אנימציה על ידי יצירת שינוי כלשהו בפריים ותיעודו
בתמונה בודדת, בצילום זמן מקוטע התמונות מצולמות בקצב אחיד ולפיכך מתקבל סרטון רציף ו"זורם". מסיבה זו לא נהוג
להשתמש בטכניקת הזמן המקוטע ליצירת סטופ-מושן.

כמו כל טכניקה שימושית, לאחר זמן מסוים של התנסות בצילום מסוג זה החלו להופיע פיתוחים
נוספים לאפקט הזמן המקוטע:

בזמן מקוטע בחשיפה ממושכת, זמן החשיפה במצלמה מתייחס למשך הזמן בו הפילם / חיישן האור
במצלמה חשוף לאור החיצוני. כאשר המצלמה מאפשרת משחקים שכאלה עם משך החשיפה, נוצר אפקט של "מריחה" בעצמים נעים
למיניהם (כגון מכוניות). האפקט מדגיש את תחושת התנועה שעושה העצם בפריים, וכך מתקבלת אשליה יפה של "ציור בעזרת
אורות" גם בסצינות יומיומיות פשוטות.

הנעת המצלמה תוך כדי צילום זמן מקוטע היא אחד הפיתוחים המעצימים את חוויית הצפיה בו. בכדי
ליצור את האשליה כמו שצריך חובה להשתמש במנוע הנעה ממוחשב, שכן רק תנועה איטית במיוחד תיצור אשליה של תנועת מצלמה
בקצב רגיל בעוד הזמן מסביבה זורם מהר מהרגיל. המצלמה חייבת להיות על חצובה או מסילה מייצבת כלשהי ולנוע על ציר אחד
בלבד (למשל ימין/שמאל). בנוסף, התנועה חייבת להיות חלקה. אחת הדוגמאות הזכורות ביותר לאפקט זמן מקוטע תוך תנועה
נראתה בסרט "אודיסאה בחלל 2001” של סטנלי קובריק. בקטע של תנועת חללית במהירות גוברת והולכת לקראת כניסה לאטמוספירה,
כפי שהיא נראית כביכול, מתא הטייס.

דוגמא מודרנית יותר ניתן לראות בפתיח של הסדרה ״בית הקלפים״.

 

צילום בטווח דינמי גבוה (HDR) נוסה כבר בשנות ה 90, אך החל להיראות
בתכיפות רבה יותר החל מ-2006-2007, בעיקר על ידי צלמי מצלמות רפלקס דיגיטליות (DSLR). בצילום מסוג זה כל פריים מורכב
מלכידה של אותו הפריים בשלוש רמות חשיפה שונות (לפחות). בדרך זו מתקבל טווח דינמי גבוה של כמות האור בפריים גם
בחלקים מוארים פחות. התוצאה המתקבלת שונה לאין ערוך מצילום רגיל. שילוב זמן מקוטע עם צילום בטווח דינמי גבוה יוצר
תאורה מעניינת יותר בפריים המשתנה. אך מאחר וכל פריים נלכד למעשה מספר פעמים – צילום שכזה משמעותו קובץ בנפח הגדול
פי שלושה (לפחות) מקובץ רגיל.

השימוש בזמן מקוטע בקולנוע נעשה לשם יצירת דרמה, מתח, קומדיה, או לשם הדגשה תמטית כלשהי.

בסרטים אילמים למיניהם השתמשו באפקט פעמים רבות ליצירת קומדיית ׳סלפסטיק׳. בעזרת זמן מקוטע
נראו הגיבורים כשהם נמלטים משוטרים או מדמויות אחרות, נתפסים ומתחמקים שוב ושוב, כשברקע מנגינה עליזה להגברת
הקומדיה.

ב"הרפתקאות הברון מינכהאוזן" (טרי גיליאם, 1989), נראה אריק איידל כשהוא מתחרה בקליע במעופו
(ומנצח!). האפקט שנוצר הוא קומי על גבול הסלפסטיק.

גם בסדרות אנימציה נוסח "משפחת סימפסון", הופיע קטע המתעד את הומר מצלם את עצמו יום-יום
במשך 39 שנה למטרה קומית שכזו.

 

בסרט "באראקה" (רון פריקה, 1992), מוצגות סצינות רבות מהחיים בזמן מקוטע, בדומה לשימוש
הנראה בקטעי מעבר, או בסרטי תעודה וטבע. הקטעים מרהיבים ביופיים מאחר וצולמו על ידי צלם אמן שלקח חלק פעיל בפיתוח
טכניקת הצילום הזו ובנוסף שיכלל את הנעת המצלמה תוך כדי צילום בזמן מקוטע.

בסרט "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" (גאי ריצ'י, 1998), נעשה שימוש בזמן מקוטע בכדי להציג ליל
הוללות של הגיבורים מעיניו של אחד מהם. הסצינה מדלגת מקטע אחד למשנהו, בו החבורה משתכרת ומתהוללת עד לאובדן הכרה.
דחיסת שלל האירועים האלה לקטע אחד מדגישה את חוסר המחשבה מאחורי המעשה, בעיקר לאור מה שעברו עד לאותו הרגע בעלילה –
כלומר, בפועל נעשה שימוש תמטי באפקט ויזואלי.

שימוש דומה בזמן מקוטע נעשה ב"רקוויאם לחלום" (דארן ארונופסקי, 2000), בכדי להמחיש את מצבם
של גיבורי הסרט המכורים לתרופות וסמים למיניהם. העולם, כפי שמצטייר מעיניהם בעזרת אפקט זה, נע בצורה מסחררת ומבלבלת
הגורמת לחוסר יציבות וחוסר התמצאות. כך נוצר אפקט דרמטי חזק המעורר סחרחורת גם אצל הצופה ויוצר חיבור עם מה שחוות
הדמויות.

בסרט "אדפטיישן" (ספייק ג'ונס, 2002), ישנו מעבר זמן חזק בו נראה קטע מהעיר מעל ערוגת
פרחים, והזמן מתחיל לזרום יותר ויותר מהר. בדרך זו מועבר אפקט מעניין של מעבר זמן של מספר ימים בזריזות, והחיבור
לפרחים (בסרט העוסק באדפטציה של ספר על סחלבים) מתבקש.

מתחילת שנות ה-2000 החלה הטלויזיה להיראות כקולנוע, וההתייחסות לתכנים העלילתיים בהתאמה.
אחד היוצרים המשפיעים ביותר על המהפך הנ"ל הוא אלן בול, שבאמתחתו פרסים על בימוי תיאטרון וקולנוע גם יחד.

הסדרה העלילתית הראשונה שיצר, “עמוק באדמה" (2001-2005), השוותה את הטלוויזיה לקולנוע בכל
רמה – תסריט, בימוי, צילום, משחק ועריכה. הסצינה המסיימת של הסדרה מציגה קליפ בו דמות ראשית עוזבת את הבית לאחר
הקולג' לעבודה מבטיחה בעיר אחרת, ובמהלך נסיעתה מתחיל הזמן לזרום יותר ויותר מהר עד שמתגלה סופן של כל דמויות המפתח
השונות בסדרה. אפקט הזמן המקוטע משתלב ברגעי מפתח במהירות רגילה והופך למסע הופך קרביים עבור כל מי שעקב אחר חמש
העונות של הסדרה.

גם בפתיח של "דם אמיתי" (אלן בול, 2008-2014), יש שימוש מעניין בזמן
מקוטע בכדי להראות תהליכי התפרקות וריקבון במקביל לפריחה ובריאה – ובמקביל לתמה של הסדרה.

בסדרה ״שובר שורות״ (2008-2013) מוצגים קטעי זמן מקוטע רבים ליצירת מעברי זמן וחיבור בין
חלקי סצנות המתרחשות לאורך זמן ממושך.

 

 

כיום מקובל להשתמש באפקט גם בסדרות עיצוב למיניהן (כך מראים איך מסיימים לשפץ בית בשבוע תוך
חצי דקה, למשל), וגם בסדרות וסרטים תיעודיים בהם יש צורך לדחוס פעולות שאורכות זמן רב לזמן מסך מצומצם.

בגלל זמינות האפקט הצילומי כיום בשלל מכשירים, הוא מנוצל לצילומי ״מאחורי הקלעים״
למיניהם.

הנה דוגמא לסרטון זמן מקוטע המתעד כיצד התבצעה אנימציית סטופ-מושן בסרט ״קובו – אגדה של
סמוראי״.

 

בנוסף, ניתן למצוא כיום גם תיעוד דומה של צילומי עבודות אמנות שונות ומשונות.

 

לסיכום, השימוש באפקט לצרכים דרמטיים ופיתוח המראה שלו בעזרת פיתוחי
הטכנולוגיה הפכו אותו לכלי סיפורי לגימטימי בנוסף לאפקט ויזואלי חוויתי. מסקרן לראות לאן יתפתח מכאן.