השפה הקולנועית מתפתחת ומשתכללת כל הזמן לעיני כולנו – שכן בימינו גם הטלויזיה משתמשת בה.
לכן לא מפתיע כי ישנן מספר אבני יסוד, המרכיבות שפה זו משחר בריאתה, שהיום כבר אי אפשר בלעדיהן.

הילוך איטי הוא אפקט קולנועי שכולנו רגילים לראות בשלל מצבים, ועם זאת – הוא תמיד משפיע על
הצופה, לעיתים מפתיע, ואפילו ממציא עצמו מחדש.

הילוך איטי נצפה בקולנוע כבר ב-1929 בסרט "איש עם מסרטת קולנוע" של דזיגה ורטוב, ומאז שוכלל
והפך לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הקולנועי. בתחילת דרכו, היה ההילוך האיטי אפקט מסקרן ואומנותי, בעזרתו ניתן היה לצפות
בזרימת זמן שונה – מה שחיזק את האשליה של המדיום הבידורי החדש – “Moving Pictures” -“תמונות בתנועה".

עם התפתחות השפה הקולנועית החלו להופיע שימושים רבים ומגוונים לאפקט זה.

ההילוך האיטי התחיל כדרך אמנותית להבעה וכן כאפקט מעצים שנועד להדגיש פעולות מסויימות –
למשל בתיעוד קטעי ספורט, או ריקוד. מאחר והורדת קצב התנועה המקורי מאפשר לצופה לצפות ביופי התנועה בפרטי פרטים ובדרך
שאינה ניתנת לצפייה במציאות – אפקט זה מעצים את פעולותיהם של ספורטאים ורקדנים למיניהם, ומשמש למטרה זו עד לעצם היום
הזה. בנוסף, בספורט ההילוך חוזר איטי מאפשר לבדוק האם הספורטאי עבר על חוקי המשחק, או התחרות בה השתתף ולקבוע ניקוד
בהתאמה.

בסרטי ספורט נהוג ההילוך האיטי בעיקר בקטעי הספורט עצמו. בין אם מדובר בסרט העוסק בספורט
יחידני כמו ב"השור הזועם" של מרטין סקורסזה, או "עלי" של מייקל מאן, ובין אם
מדובר בסרטי ספורט קבוצתי כמו "Any Given Sunday” של אוליבר סטון, הצגת הספורטאים בהילוך איטי מאפשרת לצופה להעריך
את מיומנותו של הספורטאי / אלימותו של הספורט / המחיר הפיזי שמשלם הגיבור ועוד.

ב"סנאץ'“ של גאי ריצ'י, מוצגים קרבות האיגרוף במהירות רגילה, אך מאחר
ואחד הגיבורים הוא אדם המפיל יריבים במכת "נוק-אאוט" אחת, מוצגים חלק מהאגרופים בהילוך איטי – להדגשת האפקט ומתיחת
הרגע, כולל תגובות הצופים וגיבורי המשנה.

ב-”שרלוק הולמס“, גם הוא של גאי ריצ'י, מוצגים קרבות האיגרוף של הולמס,
ראשית בהילוך איטי על רקע קריינות של הולמס, כשהוא מדמיין כיצד יתגבר על יריביו, ואז בהילוך רגיל כשהתיכנון אכן יוצא
לפועל. הברקה עריכתית זו מאפשרת להבין כמה פרטים היו מוחמצים אלמלא ההילוך האיטי שהכניס את הצופה לראשו של הולמס
מלכתחילה.

 

לכן לא מפליא כי תעשיית סרטי הפעולה משתמשת באופן תכוף בקטעי הילוך איטי במהלך סצינות אקשן – לשם הדגשה
והעצמה של רגעים שלא ניתן להתרשם מהם באותו האופן בזמן אמת. בנוסף, בדרך זו ניתן לשלב קטעי עלילה פרטניים – למשל,
קטע בו במהלך פיצוץ שמעיף מכוניות באויר, יש לגיבור זמן לכוון את אקדחו אל עבר הנבל ולירות כדור שבמעופו גורם לתוצאה
שונה מהמצופה. בדרך זו משתמש המדיום הקולנועי במשהו ממדיום הקומיקס להעצמת רגעי מפתח בסיפור – שכן אנו מתעכבים לרגע,
בזמן פיצוץ, על פעולות והבעות שנעשות בשבריר שניה על ידי הגיבור, בכדי להטות את הכף. לא היינו מבחינים בפעולות אלה
בזמן אמת.

בסרט "המחסל 2 – יום הדין" של ג'יימס קמרון, מוצגים קטעי המפתח בהם
מופיעים ה"מחסלים" למיניהם בהילוך איטי לשם העצמת המתח. הופעתו של "המחסל" המוכר מהסרט הראשון בעקבותיו של בנה של
גיבורת הסדרה, מאיימת עוד יותר בהילוך איטי, כשהוא שולף רובה ענק מחבילת ורדים ורומס את הורדים בעוד הנער נמלט
מדרכו. רק בסיום הקטע, כשהוא תופס את הנער ומנמיכו אל הרצפה, מפסיק ההילוך האיטי ומסתבר לצופה כי בסרט זה הוא נשלח
כדי להגן על הנער מרובוט עתידני רצחני ומתוחכם עוד יותר. הופעותיו של "המחסל" החדש בסרט גם הן מוצגת בהילוך איטי –
בעיקר כדי להעצים את יכולותיו הטכניות – כמו מעבר דרך סורגים למשל, מאחר והוא עשוי ממתכת נוזלית.

 

 

בסרטי אמנויות לחימה למיניהם, מוצגים חלקים נרחבים מקטעי הקרבות בהילוך איטי – גם הם לשם
הדגשה, ובדרך זו הם נראים אסתטיים ומתוחכמים כריקוד לעיתים.

מאחר והילוך איטי "מותח" את הזמן, ניתן להשתמש בו לבניית מתח. לדוגמא, במותחן
"החדר" של דיויד פינצ'ר, במהלך מרדף של הפורצים אחרי הגיבורה, עובר הקצב להילוך איטי במיוחד ומותח
את רגעי המרדף עד להיחלצותה מהסיטואציה המפחידה, ברגע האחרון.

 

 

גם בסרטי דרמה נפוץ השימוש בהילוך איטי לשם מתיחת רגעי מפתח בעלילה, בפתיחה של סרט או ברגע
סיומו, ואף בקטעים מכוננים בעלילה במהלך הסרט. במקרה כזה לרוב ילווה המעבר להילוך איטי בהתגברות מוזיקת הרקע על
חשבון קולו של הגיבור, לשם הדגשת הרגע הדרמתי. בסרט "בילי אליוט" של סטיבן דלדרי, נפתח הסרט כאשר
דמותו של בילי הילד, קופצת על המיטה תוך כדי האזנה לתקליט. הקפיצות הופכות להילוך איטי המציג אותו כשהוא באויר,
מדמיין שהוא עף. סיום הסרט מהווה סגירת מעגל: בשוט המסיים בילי אליוט, כעת רקדן ראשי בלהקת הבלט המלכותי של לונדון,
פורץ אל הבמה בדילוג באויר בו הוא באמת נראה כמצליח לעוף – בהילוך איטי כמובן, המאפשר גם לתפוס את תגובתו המרגשת של
אביו בקהל.

 

 

בסרט ”אמריקן ביוטי" של סם מנדז, מוצגות כל סצינות הפנטזיות של גיבור הסרט
בהילוך איטי שמדגיש את היותן פנטזיות. הידועה מכולן היא זו בו מפנטז גיבור הסרט השוכב על גבו, על חברתה של בתו
המתבגרת. הנערה מופיעה כשהיא שוכבת על גבה כמעט עירומה ומכוסה בעלי כותרת של ורדים אדומים על התקרה מעל מיטתו. היא
שולחת אליו יד כלפי מטה ועלי הכותרת מתחילים לנשור אליו. הקטע, המוצג בהילוך איטי, מאפשר להיכנס לראשו של הגיבור
ומדגיש את מצבו הנפשי.

בסרט "החשוד המיידי" של בריאן סינגר, בעת סיומו של הסרט, כשהשוטר מבין
כיצד הפושע הכושל ששיחרר לפני דקות ספורות הוא למעשה ה“שטן", אחריו רדף במהלך כל הסרט, מופיעים רגעי ההבנה האלה ברצף
של קטעים בהילוך איטי – פני השוטר משתנות, הפושע יוצא בינתיים כשהוא צולע את צליעתו המודגשת בהילוך איטי, ספל הקפה
נשמט מידי השוטר כשהוא קם ממקומו ומתחיל למהר לעבר הדלת, ואז בהדרגה הופך ההילוך האיטי להילוך רגיל בו מסתבר כי
צליעתו של הפושע נעלמת בהדרגה כשהוא פוסע ונכנס למכונית שמחכה לו.

הדגשה זו שמתאפשרת בהילוך איטי משמשת יוצרים רבים להצגת דמות בסרטי דרמה וגם בסרטים קומיים.
אחת הדוגמאות המוכרות ביותר היא הצגת דמותו של "ג'יזס" בסרט "ביג ליבובסקי" של האחים כהן. לדמות זו
זמן מסך של דקות ספורות בלבד בכל הסרט – ועם זאת היא אחת הבולטות בסרט. ההילוך האיטי שמציג אותו לראשונה, מתעכב על
כל פריט לבוש מייצג שלו בתקריבים, עוד לפני שנחשפת דמותו כולה, וממשיך להציג אותו בהילוך איטי כשהוא רוקד ריקוד
ניצחון מגוחך בעת משחק באולינג. לכשהוא כבר פותח את פיו ומדבר עם הגיבורים בסיום הקטע הנ"ל, לצופה יש כבר מושג מי
הוא, עקב ההתעכבות על הפרטים הקטנים שמאפיינים אותו בזמן ההילוך האיטי.

 

 

גם בסוף סצינת הפתיחה של "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו, מוצגות
הדמויות של הסרט כשהן צועדות בהילוך איטי ברחוב, כולן בחליפות שחורות, וכולן נראות כדמויות של פושעים מתוחכמים. ניתן
להשוות סצינה זו עם סצינה ידועה מ"התפוז המכני" של סטנלי קובריק, בו מוצגת חבורת האנרכיסטים, גיבורי הסרט, בהילוך
איטי כשהם הולכים ברחוב, לבושים בחליפות לבנות ואלות שחורות בידיהן. בשני המקרים ההילוך האיטי מאפשר להתעכב על
הפרטים הקטנים במראה החבורה ולהבין מראש באיזה טיפוסים מדובר.

אחד השימושים הקדומים יותר של הילוך איטי הוא בסרטים רומנטיים. דמויות מתנשקות בהילוך איטי
היו למקבילה הקולנועית לתמונות שער על כריכות רומן-רומנטי מתחילת התפתחותו של הקולנוע העלילתי. מכאן הפך ההילוך
האיטי למקובל בסצינות אהבה למיניהן, עד עצם היום הזה.

בסרט "Out Of Site” של סטיבן סודרברג, בסצינת האהבה בין גיבורי הסרט –
הפושע וסוכנת ה-FBI שרודפת אחריו, מוצגים קטעים בהילוך איטי מקוטע כשהם מתפשטים בחדר המלון ונכנסים יחד למיטה.
הסצינה משולבת בתיחכום בסצינה שקדמה לה כרונולוגית – פגישתם בבר של המלון, וכך נוצרת בעזרת ההילוך האיטי והעריכה
תחושה של "פסק זמן מהמרדף" שלוקחים הגיבורים, בדרך כנה ונטולת פרובוקציה.

בשנת 1999, בדיוק 70 שנה לאחר שורטוב הציג הילוך איטי בסרטו "איש עם מסרטת
קולנוע", יצא הסרט הראשון בטרילוגיית "המטריקס" והביא לתודעה פיתוח חדש להילוך האיטי – “Bullet Time” או
בתרגום חופשי – “זמן קליע“ (עליו הורחב במאמר הקודם).
המצאה זו הפכה מאז לפופולרית גם בפרסום, בסרטי אירועים ובז׳אנרים נוספים.

בסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, מופיע ההילוך האיטי להעצמת הדרמה או הפנטזיה לעיתים קרובות. בסרט
"התחלה" של כריסטופר נולאן מתועדים רגעי חלום בהילוך איטי ולעיתים קרובות תוך שימוש בטכנולוגיה דומה ל"זמן קליע",
בכדי שהצופה ידע להבחין מתי מתרחש רגע שאינו אמיתי, או רגע שמקורו בחלום.

כיום משמשות מצלמות מיוחדות גם
בערוצי מדע בטלויזיה (למשל דיסקברי), בכדי לתעד רגעים שהעין האנושית איננה מסוגלת לתפוס, עקב מהירות התרחשותם ולספק
את ההסבר המדעי להם. בדרך זו ניתן לראות למשל, איך מתפרקת זכוכית ברגע התנפצותה, איך מתהווה להבה של אש ממצית, או
איך מתפוצץ בלון מים.

מיומנותינו כצופים מודרניים מאפשרת להילוך האיטי להיות חלק משפה נרטיבית ברורה וחיה,
ולקשור מניפולציה רגשית לקצב הסרט בו אנו צופים. לפיכך, ניתן להניח כי הילוך איטי ימשיך להיות חלק בלתי נפרד בעולם
עריכת הסרטים, שכן דברים נראים "יפים יותר" בהילוך איטי.