אדריכלות מודרנית: מינימליזם- סיפורו של לואיס ברגאן
אדריכלות מודרנית: מינימליזם. בעברית מִעוּטָנוֹת- זרם באמנות המודרנית שהשפיע והתפתח כסגנון אדריכלי באמצע המאה ה-20. אחד האייקונים בבניית הסגנון היה האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהר, שהביא לעולם את המשפט האלמותי הנקי: "Less is more" (פחות הוא יותר), כמפתח להבנת הסגנון. קווים מנחים לסגנון מלווים אותנו עד היום, מבנה בקווים ישרים, חף מכול עיטור. החלון הוא כלי לחדירת אור ואינו בא לקשט את הבניין. סיד על קירות הבית מספק מבחינה טכנית, עטיפת בית בשכבת טיח אחיד היא דבר מבורך, הצבע נתפס כאלמנט דקורטיבי והשימוש בו נעשה במשורה. עיקרון מרכזי בתפיסה זו הוא, מה שלא צריך לא קיים.
וכבני גילו הרוצים לחוות עולם נוסע לספרד, אח"כ לצרפת ולומד אדריכלות באופן עצמוני, אוטודידקטי. ברגאן נחשף לסגנון
המיעוטני. בפריס נפגש עם האדריכל שארל אדוארד ז'אנרה, שלימים שינה את שמו ל"לה קורבוזיה", אייקון נוסף באדריכלות
המודרנית. לה קורבוזיה מביא לעולם תפיסה של "טוהר" (Purism) באדריכלות. לתפיסתו תכנון עירוני, בכלל זה המבנים, צריך
להיענות לכללי תכנון פשוטים. מבנה הוא יחידה פונקציונאלית שתפקידו לתת מענה לצורכי האדם. לה קורבוזיה מכנה זאת
"מכונת מגורים".
ביתו של לואיס ברגאן
ברגאן חוזר לגוואדאלחארה ומתחיל לתכנן בתים פרטיים. במקסיקו לא שומעים על לה קורבוזיה, או ואן דר רוהר. יודעים מה?
אולי שמעו, אך טרם הספיקו לעיין בכתובים… הסגנון האדריכלי במקסיקו שעון על זה הקולוניאלי ספרדי, עמוס לעייפה
בעיטורים, כל פינה מחוץ ובתוך הבית מקושטת. תוסיפו לזה את הצבעים העזים בהם נוהגים האינדיאנים לגוון את חייהם
וסביבתם הקרובה וקיבלתם ההיפך הגמור ממיעוטנות. ברגאן מקשר בין העולמות, ובונה לעצמו סגנון הייחודי רק לו. האקלים
האירופאי לא מתאים לטמפרמנט במרכז אמריקה, חסרה בו חיוּת, חסר בו אור. לעומת הפונקציאליזם של לה קורבוזיה מדבר ברגאן
על "אדריכלות רגשית" (Emotional Architecture), תפקידה של האדריכלות ליצור שלווה וסביבה רגועה. המרכיב החשוב ביצירת
סביבה רגועה הוא אור והשימוש בו.
חומר על פני האדמה ויוצרות לנו גוונים. ברגאן מכיר את סביבתו, בעבודתו חוקר את האור ומפתח תורה לבנייה במדינות חמות.
בתכנון המבנה הוא נשען על תפיסות הזרם, אך מחדיר למשוואה את הצבע. הוא מוצא כי גוונים כהים סופגים את אור השמש
ומשתמש בהם למעטפת המבנים, כך מתקבל בית שאינו מסנוור את הבאים אליו. ובכלל, גוונים כהים של כחול, ירוק וסגול משדרים
קרירות, אלו יתאימו לחיפוי חיצון, או כל מקום בו נרצה לספק תחושה כזו. ככל שנהלך אל תוך הבית, אל המוצל, נעבור לגוון
בהיר וניצור אווירה קלילה, ופתוחה יותר.
הצובע את קירות הבית, מאירה מקטעי אור על צבעי יסוד, וגוונים עכורים. וירטואוז של אור וצבע. הקו הנקי של המבנה
מלוכלך טיח מינראלי, נשבר בקרני האור. השמש מפוררת את הטיח, מכה בו, מדהה צבעו. גם בריהוט מוצא האמן שימוש בחומרים
שאינם נהירים וברורים לזרם, עץ מבוקע, מפה רקומת תחרה. האם זהו מינימליזם? מבט בעבודותיו מגלה לנו כי ברגאן לוקח
כזית את הכסא, השולחן או הקערה, אלו עומדים מיותמים בחלל, עלובים, ישנים. הרהיט מעשה ידי אדם, לא לעולם חוסנו. מעשה
האדם הבל, רגע בנצח. הנוכח המוחלט בכל עבודותיו? אמירה ראשונה- אור.
תפקידו לשמש את הבאים, כל קו מדוד, כל פריט מונח במשורה, אלו נרות של רגע, המשתנים נוכח קרני החמה.
את ביתו הקים ברגאן במקסיקו סיטי בשנת 1948,
יצירת מופת שהוכרה אתר מורשת עולמית בשנת 2004. מכיוון שברגאן השתמש בחומרים טבעיים בלבד, היה צורך לשפץ את האתר.
השיפוץ המרכזי נעשה בשנת 1995, שבע שנים לאחר מותו, במטרה לשמר את זכרו וכדי שזה ישמש עדות מפתח לאדריכלות מקסיקנית
במאה ה-20. את הבית הפכו למוזיאון בו מוצגות עבודותיו של ברגאן, כמו גם יצירות של אמנים מקסיקנים בהם דיאגו ריברה
וחוזה קלמנט'ה ואף מספר עבודות של פאבלו פיקסו.
מזרקה
בתכנונו של ברגאן
מסתירים סוד, מבקשים ממך להמשיך להלך בחלל. ברגאן דורש מאיתנו לדעת את הטבע, את סביבתנו הקרובה, לחקור. הוא מורה לנו
בכל זווית כי קיים משהו מעבר. היצירה המיעוטנית נתפשת בחלקיותה ונחשפת תוך כדי השתנות מתמדת. לעתים קרובות יצרו
האדריכלים מבנה זר לסביבתו הקרובה, לא כך ברגאן. את ביתו לא ניתן לזהות מן הרחוב, הוא עטוי גדר בטון משעממת משהו,
כבוד הבית פנימה.
ביתו של ברגאן בצילום
מהרחוב (מקור וויקיפדיה)
גם הוא בעל קווים נקיים, ישרים, שומר ונזהר על כל קו או כתם צבע. היפנים עם ספגן, עמוס טקסים המדגישים את האין,
הריק. אך ביפן כמו באירופה, האקלים אינו כמו במקסיקו או ישראל. מוצא אני זיקה עמוקה לעבודותיו של ברגאן, על שום הקו
הצנוע, הצבעים העזים והטמפרמנט החם. על שימושו בטבעי, בקיים וחוסר מוכנותו להשתמש בסינטטי, במורכב. וכן, גם על מיעוט
הריהוט והשילוב המושכל ביצירות אמנות בעבודתו. כמודרניסט השתמש בטכנולוגיות עכשוויות, כמיעוטן, שאף אל המינימום
ההכרחי. בית הוא מקום לנפוש בו, קורת גג מעל לראש, חלל פנימי המרחיב דעתו של אדם. מעל כולם יש את האור, סם החיים
המפרה ומוריק את האדמה. השמש היא נוכח נפקד, קרניה מציצות מבעד לפתחים אך איננו זוכים לראותה. זהו לשד התפיסה
המינימליסטית הטוענת כי המפגש בין הצופה לאובייקט נמצא מחוץ להם, במימד אחר, או בין השניים.
על אף פועלו, ואולי בשל היותו חריג בנוף
האדריכלות הבינלאומית, לא זכה ברגאן להכרה אלא רק בשנת 1975. בשנה זו נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו
במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, המומא (Moma). ב-1980 והוא בן 78, זכה בפרס הפריצקר (Pritzker) והיה לזוכה השני
בפרס היוקרתי. שמונה שנים אח"כ הלך לעולם שכולו טוב.
הטבע עומד
לרשותנו אך עלינו להשתמש בו ביד קמוצה, מינימליסטית. וככל שנשתמש באופן מושכל במשאבי הטבע, נביט סביב ולא נחמוד
אותו, כך נשמור על מתת האל. אור השמש הוא חינם אין כסף ובעשורים האחרונים עמלים מדענים בעולם ובארץ על ניצולו. ניצול
אור החמה חוסך ויחסוך לנו משאבי טבע יקרים מפז.
שלכם, יוסי