מי היא זהה חדיד? אדריכלית בעלת שם עולמי. מדוע דווקא היא? מכיוון שיצירותיה נושאות כנפיים
לעולם אחר, עתידני, על סף המדע הבדיוני. עבודותיה ממריאות מן האדמה, כאילו חוקי הגרביטציה אינם קיימים. ומהי
גרביטציה? כוח המשיכה אל כדור הארץ, כובד משקל המשאיר אותנו על פני האדמה ומונע מאיתנו לרחף באוויר. זהה נלחמת בו.

האם היא מצליחה? ובכן לא תמיד. עבודותיה מגלומניות, מרביתן נותרות על הנייר מפאת דרישות
תקציב אסטרונומיות, עד כדי שערורייתיות. היא איננה מתפנה להתחשב באחרים ביצירתה וחותרת ללא לאות להגשמת היעד הבא.
ומדוע אציין כל זאת?

"הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ
שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". (בראשית י"א, ד‘). כולנו זוכרים את הפסוק, כולנו יודעים את
החטא, אף נושאים בתוכנו את חטא היוהרה. אין לי דרך מלפתוח שיח עמכם אלא בלהזכיר את הנושא. פרק זה, מספר בראשית, היה
הראשון להזכיר מבנה, או בניין. מדובר באזכור הראשון להפרדת עמים, לבליל שפות ותרבויות. הוא מהווה גם תזכורת לעובדה
שהיינו אחד ונפרדנו, כל אחד לדרכו. מקדמת דנא שואף האדם להגיע לעליונים, מי מאיתנו בתפילה, מי מאיתנו בפשט הבנייה.
יש שיאמרו משניות, יש שילמדו חומרים, מלט וטיט, לא לי לברור מביניהם. כולם מצויים בעולמנו ומרכיבים אחד שלם, לכל אחד
ההתנסות שלו והתיקון שלו.

זהה חדיד ילידת 1950 בגדד, עיראק. את לימודיה החלה באוניברסיטת בֵּירוּת שם עשתה תואר
במתמטיקה, משם נדדה ללונדון והחלה בלימודי אדריכלות ב-AA (AA School of Architecture). בסיום לימודיה הצטרפה למשרד
OMA – משרד המתמחה באדריכלות עירונית, שבעליו הוא האדריכל רם קולהאס. ב-1980 פתחה משרד עצמאי בלונדון ומרגע זה החלה
פריצתה אל העולם הגדול… בתחילה השתתפה כמעט בכל תחרות אדריכלים, דרכן זכתה להכרה עולמית. כאמור, רוב עבודותיה באותה
תקופה, נותרו על הנייר בלבד, הרי לא בכל יום בונים מגדל וראשו בשמים, לא כל אחד יעז להרים כפפה שכזו וראשה של זהה
נמצא ברקיע.

במהלך השנים יצאו לאור תחת ידיה אינספור עבודות, בין אלו שנתקבלו ונבנו, אזכיר שתיים
החשובות בעיני. עבודות של אישה מנייריסטית בעלת עוז ושאר רוח, מושא לפחד, בייחוד בעיני תלמידיה. מבטה מהלך אימים
ולבושה תמיד שחור.

בעבודה זו ניתן לראות את הקו האמורפי השולט בעבודותיה, צורתו המעוגלת של המבנה, בהשראת
לווייתן, מותחת את החומר הקשיח אל הקצה. המבנה הדינמי קורא תיגר על חוקי כוח הכבידה ומעורר התפעלות. נוכל לראות
שביחס להדמיה הראשונית, המבנה שונה בתכלית מהתוצאה הסופית. היכן הלווייתן? ההיכל ספון בשתי קוביות מכוערות למדי, אלו
היציעים.

מדוע באים לכער היציעים את המבנה? עוטפים אותו בצורה שונה, ריבועית וחונקת? איה החלום? הרי
זה שיברו… המבנה אמור להכיל עד 2,500 איש ולכבוד האולימפיאדה תוכנן ל- 17,500 צופים. מבנה זה בא ללמדנו על טרנד
חדש בעולם האדריכלות, מבנה ארעי, או פתרון מודולארי זמני העוטף את המבנה הסופי, צורתו הגמלונית תימחק לאחר השימוש.
הכול בר חלוף.

השטח שהוקצה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת סביליה מוקם בפארק עירוני ובבנייתה הושקעו כ-4
מיליון אירו. בספרד, בדומה לארצנו, התנהלות הדברים לא תמיד הייתה כשרה. הסתבר שהשטח עליו אמורה להיבנות הספרייה
בבעלות ציבורית והופקע לטובת האוניברסיטה בדרכים עקלקלות. חמור מכך, נתגלה כי אין למבנה אישור ממכבי אש ואם לא די
בכך, תכנון מדרגות החירום למבנה הושמט איכשהו… הנושא הגיע עד לביהמ"ש העליון בספרד, שהחליט ב-26.06.11 להרוס את
המבנה, או בכל אופן, את מה שנבנה עד אז. כמי שעקב אחר השתלשלות האירועים, אני יכול להעיד שההחלטה וביצועה הייתה
בהחלט מדכדכת.

שתי העבודות מחזירות אותנו מבגדד לבבל, מראות לנו נכוחה כי אל לו לאדם להתרברב. הרי לנו
הדוגמא למקצוע היהיר הראשון שבא לעולם- אדריכלות. רואה עצמו אדריכל בונה לדורות הבאים, יוצר יש מאין שיישאר לנצח, אך
לא כך הדבר. גם מבנה הוא בר חלוף, מקום להירגע בו, להינפש. בית הוא מעון להסתתר, לחסות בצל, לאכול, לישון. ספרייה
היא מקום שיש לקרוא בו, ביכ"נ להתפלל. בניין הוא מעשה ידי אדם לאדם, אל לו לאדם לראות במעשה ידיו כמעשה ידיו של
האלוהים. זו רק קליפה.

מסקירת מבנים שחרבו אני מוצא הבנה קלוקלת משהו של המין האנושי, במעשה בנייתנו אנו מוצאים את
הדבר עמיד לנצח, יש ואף נקדש אותו. אם נפשפש בהיסטוריה של עמנו נגלה כי גם אנו חטאנו בכך, בנינו מבנה ושמנוהו מקדש,
וגם לאחר שחרב קידשנוהו, האם הקדושה במבנה עצמו? קונסטרוקציה היא דבר מרשים כמו גם חיפוי שיש וארזי לבנון, אך

אלו בני חלוף, יש והרס בא ללמדנו להביט פנימה ולא במעטפת מעשה ידי אדם.

רבים שואלים אותי מדוע לא למדת אדריכלות? ואני עונה, עיצוב פנים הוא ידיעה ראשונית שעבודתך
לא נשארת לנצח. לנצח? אפילו לא דקה אחת, בשעה שהלקוח נכנס אל ביתו היא משתנה ואינה שלי יותר. מזיזים את שולחן הקפה,
מניחים עליו ראנר וקערה סגולה, הילדים מבלגנים את כריות הספה, אולי רק הספרייה תעמוד כפי שתוכננה מבראשית. עיצוב הוא
תחום של שינויים, עיצוב הוא שינוי תמידי, חשיבה מחוץ לקופסא. זהה חדיד חושבת מחוץ לקופסא ומניסיונה, לבטח, כבר
השכילה להבין כי לא משנה איזה מבנה תתכנן, לא לעולם חוסן. בשל כך אסיים בעבודה קסומה פרי עבודתה, יצירה מודולארית
הניתנת לפירוק והרכבה, מעין סוכה לנצח…

מדובר בגלריה ניידת לאמנות, מבנה שתואר כחללית של חייזרים. בעבודה זו ניכר הקו האישי של
זהה, בקימורים בחוץ כמו גם ביצירת חללים שונים בתוך המבנה. זו יצירה דה- קונסטרוקטיבית. מטרתה לשבור מוסכמות ותפיסות
של החלל, על ידי ביצוע מניפולציות בחומר ובצורה. בנייה ותכנון של מבנים בסגנון הזה מחייבים שימוש בטכנולוגיות חדשות
ואמצעים מתקדמים. תפיסה זו, שזהה בין מובילותיה היום, חותרת למציאת פתרונים חדשים למבנים ומבקשת למן המתכנן ועד
המבצע לפרוץ גבולות חדשים.

מקווה כי נעמה קריאתכם ונפתח צוהר.

שלכם

יוסי קאלו

עיצוב ואדריכלות פנים