החיבור בין אנימציה ואלימות קיים מראשית ימיה. בתחילתה הוא התבסס כחלק מכלי ז׳אנר הקומדיה, אך שימש גם ככלי ״הטפה״ לסדר יום חינוכי באופן מסויים.

בסרט האילם ״פנטזמגוריה״ של אמיל קוהל, שנחשב לאנימציה הקלאסית הראשונה (1908), הדמות הראשית סופגת אלימות ואף נוהגת באלימות לאורך רוב הסרט:

יחד עם זאת הנגשת האלימות בתכנים לילדים קיימת כבר בסיפורי הילדים הקלאסיים. הזאב טורף את סבתא ומאוחר יותר הציידים מבתרים את בטנו כדי להצילה, פינוקיו נחטף ומוחזק בכלוב ועובר מספר מדורי גיהנום בדרך הביתה, והאחיות החורגות של סינדרלה (לפי הספר המקורי) חותכות את אצבעות רגליהן כדי שיוכלו לנעול את נעל הזכוכית (והנסיך שמבחין בדימום מבין את התרמית). 

המעשיות הקלאסיות של האחים גרים ידועות לשמצה באלימות הברוטלית שבהן. בסרטי הילדים הקלאסיים של דיסני, הגיבור הצעיר ששוכל את אחד מהוריו – הוא מוטיב חוזר (כמו למשל: סינדרלה, במבי, שלגיה, מוגלי מ״ספר הג׳ונגל״, סימבה מ״מלך האריות״, טרזן, נמו הדגיג מ״מוצאים את נמו״, ואפילו אנה ואלזה מ״לשבור את הקרח״). במקרה הטוב הגיבור הצעיר רק ״מופרד״ מהוריו בטרם עת (דמבו, היפיפיה הנרדמת, פינוקיו, בל מ״היפה והחיה״, רמי מ״רטטוי״ ועוד).

בסרטי האנימציה הקלאסיים, אירועים טראומטים אלה צויירו לרוב באופן מרומז, אבל דמויות האנימציה בסרטים הקצרים הקלאסיים הפעילו אלימות רבה ובוטה מהתחלה. במפתיע, למרות חוקי הצנזורה הדרקוניים של פעם, דווקא במשבצת השידור של סרטוני אנימציה קצרים לילדים התאפשרה אלימות בוטה (לעיתים מלווה במה שנתפס כיום כמוטיבים גזעניים וסטריאוטיפים בוטים).

חשוב לציין כי בתחילת ימי המדיום, סרטוני אנימציה קצרים הוקרנו לפני סרטי קולנוע למבוגרים, ורק מאוחר יותר תוייגו כתוכן המיועד לילדים.

עם הוספת הסאונד לסרטים, אלימות באנימציה קיבלה נופך ריאליסטי נוסף. השימוש באפקטים קוליים לצד קטעי אנימציה מוקצנים חיזק את ההתייחסות אל האלימות שהוצגה בהם כסלפסטיק קומי לא מזיק. הסאונד ריכך את האלימות ויצר אפקט קומי לפגיעות השונות שספגו הדמויות. הוא גם עזר לריחוק בין מה שעברו הדמויות מהשלכות מציאותיות יותר – ולפיכך התקבל בחיוך. הנה לדוגמא ״אניית הקיטור ווילי״ של דיסני (1928):

מחקרים עדכניים מראים כי אלימות בסרטוני אנימציה לילדים מופיעה בתדירות של פי 2.5 מבסרטי אימה למבוגרים, וכי ילדים נחשפים הרבה יותר למוות ואלימות בתכנים בהם הם צופים ממבוגרים. המדד שנבחן היה האם דמות ראשית או דמות קרובה לה מתה בתחילת הסרט. סרטים שנבחנו לשם ההשוואה היו ״ספרות זולה״, ״השתולים״, ״ברבור שחור״ ועוד. 

מסתבר כי דמות ראשית בתכני ילדים צפויה למות פי 2.5 מדמות בסרט למבוגרים. דמות הורית של דמות ראשית צפויה למות פי 5 מדמות הורית בתכני מבוגרים וברוב המקרים זה יקרה ממש בתחילת הסרט. מחקרים גם מראים כי מעל 70% מתכני הילדים מכילים אלימות. אך סוג האלימות והדרך בה היא מוצגת משפיע גם הוא, שכן ילדים תופסים אחרת את האלימות באנימציה ואינם בהכרח מחברים אותה לאלימות בחיים האמיתיים.

שאלה מעניינת שנבחנה במחקר שנערך ב-2010 היתה, למה ילדים אוהבים אלימות בתכנים שלהם? בנוסף, נחקרה גם השאלה האם ילדים מזדהים יותר עם דמויות אלימות?

במחקר נאספו 128 ילדים בגילאים 5 עד 11. שיעור הבנים והבנות היה ביחס זהה. לילדים הוצגה גירסה אחת מארבע גירסאות של סרטון אנימציה קצר שהוכן במיוחד עבור המחקר, ולאחר מילאו איתם שאלון. הסרטון בויים בסגנון אנימציה קלאסית עם אלימות בסגנון סלפסטיק. בגירסה אחת של הסרטון שולבו 6 סצינות אלימות של שתי הדמויות בסרטון, כשהאלימות היתה תגובה למשהו מציק. לעומת זאת בגירסה השניה שולבו 9 סצינות אלימות כאלו. בשתי הגירסאות האחרות שולבו מעט סצינות אלימות או פעולה. 

תוצאות המחקר הראו כי בנים נוטים ליהנות פחות מגירסאות אלימות, כי דווקא הן גורמות להם להזדהות פחות עם הגיבורים. למרבה ההפתעה הסתבר כי בנים דווקא העדיפו את הגירסאות הפחות אלימות של הגיבורים. הנתון המעודד הזה הוכיח כי למרות התפיסה המוקדמת כי בנים נהנים יותר מאלימות, מסתבר כי כל עוד יוכנסו לתוכן סצינות פעולה שאינן בהכרח אלימות – ההנאה מהתוכן לא תפגם.

אצל בנות לעומת זאת, לא נראה כי לאלימות, או להעדרה, יש השפעה כלשהי על ההזדהות עם הדמויות. חלק מכך נבע מהעובדה כי מרבית הבנות תפסו את הדמויות כ״בנים״ ולא הזדהו איתן מראש. לעומת הסרטון שהוצג, תכנים כמו ״בנות הפאוורפאף״ ודאי היו יוצרים הזדהות רבה יותר מצד בנות.

התייחסות ביקורתית שונה

אז מה הן הסיבות להתייחסות לאלימות באנימציה כאל משהו שקל יותר לקבלו מבתוכן מצולם?

1. אלימות כפרודיה – בסרטוני אנימציה קלאסיים כמו טום וג׳רי, באגס באני, פופאי, והרואד רנר האלימות מוקצנת עד כדי פרודיה שאפילו ילדים יוכלו להבינה. כשדמות מצוירת מפילה פסנתר על דמות אחרת –  זה מוגזם ומעורר גיחוך גם בגילאים צעירים. 
2. אין השלכות קשות לאלימות – באנימציה קלאסית הדמויות שנפגעות מהאקט האלים אינן נפצעות או מתות, אלא מחלימות תוך זמן קצר, או מתאוששות כהרף עין. 
3. היעדר ריאליזם – באנימציה קלאסית, כשיש השלכות לאלימות, הן אינן ריאליסטיות ומדדמות, אלא מוקצנות כמו האלימות עצמה – פטיש ענקי על הרגל גורם לה להיות שטוחה ורחבה לזמן מה, דמויות עפות באופן גמיש אך שורדות כל נפילה וחבטה – ואין נפגעים אמיתיים.

אנימציה כמדיום היא מוקצנת ומוגזמת מטבעה – ולכן הגיוני שהאלימות המשולבת בה (אם היא נוכחת) תהיה מוקצנת לא פחות. אלא שהיום ישנם גם תכני אנימציה המופנים לקהל מבוגר יותר, ובהם ניתן למצוא אלימות ריאליסטית שאינה עונה על הנקודות לעיל – אינה פרודית, יש לה השלכות והן ריאליסטיות מספיק לכדי הגבלת גיל צפיה. 

בין התכנים המסווגים כתכנים לכל המשפחה (או לפחות מגיל העשרה המוקדם ומעלה): ״משפחת סימפסון״, ״סאות׳ פארק״, ״איש משפחה״, ״ריק ומורטי״ ועוד. היוצרים דווקא מודעים מאוד לבעייתיות הזו. 

כך למשל, ב״משפחת סימפסון״ הוצג פרק בו מארג׳ (אם המשפחה) יוצאת נגד האלימות באנימציה בה צופים הילדים. למי שלא מכיר, הילדים במשפחת סימפסונס מכורים לסדרת אנימציה על חתול ועכבר (״איצ׳י וסקראצ׳י״) המצוירת בהקצנה כמו אנימציה קלאסית נוסח ״טום וג׳רי״. הנה קטע המציג כיצד השפיעה התוכנית על מגי התינוקת. בקטע ישנה פרודיה מכוונת על סצינת המקלחת מ״פסיכו״ של היצ׳קוק:

מאוחר יותר, לאחר שהתוכנית מוחרמת, תכניה משתנים במידה כזו שהילדים לא צופים בה יותר ומשחקים מחוץ לבית במיני משחקים מסוכנים. מאוחר יותר, מארג׳ שהפכה לראשת המחאה כנגד אלימות באנימציה לילדים, מסרבת לצאת כנגד עבודת אמנות כמו ״דוד״ של מיכאלאנג׳לו ומבינה בעצמה כי התנגדותה לתוכן של איצ׳י וסקראצ׳י היא צביעות. התוכנית חוזרת בהדרגה למתכונת המקורית שלה וההורים מעודדים את הילדים לצפות בה במקום לצאת לרחוב.

גם בסרט ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט?״ סצינת הפתיחה, המציגה את סרטון האנימציה בכיכובו של רוג׳ר ראביט, שוברת את ״הקיר הרביעי״ כשההפקה נאלצת להפסיק את צילומי הסרטון הקלאסי מאחר ורוג׳ר, שנפל לו מקרר על הראש, אינו מצליח להציג כוכבים במעגל מעל ראשו. ההפקה מתלוננת כי זה הורס את האפקט הדרוש לאלימות כזו, בעוד רוג׳ר מנסה לשווא להפיק כוכבים ממכות בראשו. המציאות המוצגת בסצינה זו המציגה את דמויות האנימציה כ״שחקנים״ המסוגלים לחוות אלימות מבלי להיפגע – מסייעת לאפקט הקומי שנוצר. הנה הקטע:

בהקשר זה, יש לציין כי התלונות על השפעת האלימות בתכנים לילדים אינן חדשות; כיום הן מופנות כלפי משחקי וידאו שונים (אך כיום גם יש הגבלות גיל על תכנים שונים). במאה ה-19 תלונות דומות הושמעו לגבי ״ספרות זולה״, בתחילת המאה ה-20 סרטים היו המוקד ל״השחתה״ של נפשם הרכה של ילדים, ובשנות ה-50 אותם דברים נאמרו על ספרי קומיקס. מחקרים בנושא צצים עד היום כפטריות אחרי הגשם, אך הקשר בין אלימות באנימציה להתנהגות אלימה במציאות לא הוכח חד־משמעית, וישנם גם מחקרים הפוכים המראים כי משחקי מחשב דווקא מדירים ילדים מהשתוללות ברחובות.

בנוסף, קיימים לא מעט מחקרים המראים כי האלימות באנימציה אינה מוקד המשיכה לאנימציה כזו או אחרת. מה שמושך ילדים לתוכן מסוים הוא דמויות מעוררות הזדהות, סיפורי גבורה והתמודדות קלאסיים, וסיפורי מסע והרפתקאות. 

כך למשל, שווה לציין תכנים של אולפנים כמו ג׳יבלי סטודיו היפני, בהם האלימות כמעט שאינה נוכחת; וכשהיא נוכחת לרוב מדובר באלימות של האדם כנגד הטבע, או אלימות שנדרשת לשם הגנה עצמית, או הגנה על הטבע. במרבית הסרטים של ג׳יבלי הדמויות הראשיות בגילאים צעירים מאוד של ילדוּת / נערוּת. במרביתם הדמויות מתמודדות עם פחד ועם קשיים שונים בדרך לחיפוש ומימוש עצמי – אך אינן חוות אלימות, אינן נחשפות בהכרח לטראומה של אובדן הורה, וזה ממש לא גורע ממורכבות הסיפור, או עושר האנימציה. בנוסף זה לא גורע מאהבת הקהל (בכל הגילאים).

הנה אוסף סצינות של אהבת חיים וטבע מסרטים שונים של סטודיו ג׳יבלי:

תכנים מוגבלים בגיל

בסדרות אנימה העוסקות בסמוראים, לוחמי צדק, או סתם אנטי-גיבורים – האלימות היא חלק מהתוכן ואי אפשר בלעדיה. תכנים שכאלה לרוב מיועדים לצפיה של מבוגרים ואינם משודרים לילדים. ההתייחסות העלילתית אליהם אינה שונה מהותית מהתייחסות לסרט מצולם, הדמויות מתנהגות ומתבטאות כמו דמויות ריאליסטיות, והאלימות המופגנת בסצינות הפעולה מוקצנת בדיוק מפני שהיא באנימציה וניתן להקצינה. בהקשר זה ניתן לציין את הסדרה ״סמוראי צ׳מפלו״, העוסק בסיפור מסע הזוי של מלצרית ושני ״סמוראים״ נודדים אותם היא שוכרת, את ״קאובוי ביבופ״ המציג צוות ציידי ראשים בחלל, ותכנים של במאים נוסח סטושי קון, או קצוהירו אוטומו המציגים סיפורים לקהל מבוגר באנימציה מוקפדת במיוחד. לחובבי הז׳אנר, גם ״שחור ולבן״ הוא סרט אנימה מומלץ, מוגבל בגיל הצפיה העוסק בשני ילדים המנהיגים כנופיית רחוב בעיר הנכבשת בהדרגה על ידי ארגוני פשע מאורגן. מפאת קוצר היריעה ונושא המאמר הזה אעצור מלהמליץ כאן על רשימה בלתי נגמרת של תכנים דומים נוספים…

לסיכום, אין באמור לעיל לרכך את מידת ההשפעה של אלימות באנימציה על צופים בגילאים שונים. ובכל זאת, מותר לסייג זאת בהקשר של סוג האנימציה, מידת הריאליזם של האלימות, מידת הריאליזם של ההשלכות שחוות הדמויות ומידת ההצדקה העלילתית לאלימות כזו מלכתחילה. כצופה נלהבת בכל סוגי האנימציה (וכאנימטורית בעצמי), אני נהנית מהתכנים המגוחכים לצד התכנים הריאליסטיים והמוגבלים יותר בגיל – ובלבד שהעלילה מצדיקה זאת.

לאנימציה יש יתרונות של הקצנה שאינה אפשרית בתוכן מצולם, אך גם בז׳אנר זה ההעדפה האישית שלי קשורה ישירות להצדקה העלילתית לאלימות. ובנימה אופטימית – מעניין ומשמח בעיני כי מחקרים עדכניים מוכיחים שגם ילדים יודעים לעשות אבחנה כזו (גם אם לא מודעת), ומזדהים יותר דווקא עם דמויות לא אלימות 🙂