exm menu

 

exm menu

 

צילום – טכנאות מושלמת או אמנות

איציק קנטי | 21.12.2021

צילום הוא ילד חריג בעולם האמנות. והשאלה היא האם הוא בכלל אמנות? האם הוא לא וירטואוזיות טכנית, או במילים אחרות  טכנאות? מתי תמונה היא בגדר תיעוד,
משובח ככל שיהיה ומתי מדובר באומנות? וכאן נראה לי טמונה הבעיה המרכזית.
במאמר זה אסביר מה בין תיעוד וטכניקה לבין יצירת אומנות.

על ציור אין ויכוח. זו אמנות ( אגב גם בחיובי הארנונה הם מוכרים ואנחנו לא…). בואו ננסה לפשט את עבודת הצייר: הוא מתחיל מגליון חלק, מפעיל את הדמיון, נותן ביטוי אישי ליצירה שלו ויוצר ציור. בין אם זה ציור טבע או דמיוני, ריאליסטי או סוריאליסטי – אין ספק שזו הפרשנות והדמיון שלו שציירו את בד הציור.

והפסל: גם פה אין ויכוח. גם הוא אמן. חוצב בגוש אבן "סתמי", מפסל בחימר, מרתך ברזלים מגלף בעץ יוצק בפלסטיק- ועוד המון טכניקות ומהויות שונות. גם הוא התחיל מ"דף חלק" וגם הוא יצר מדמיונו וראייתו הייחודית.

ומה לגבי סופר, ומשורר – הם בטוח התחילו מדף חלק. 

ואיפה אנחנו?

הציוד היום כל כך טוב, העדשות נהדרות והמחשבים הם מחשבי על המצויידים בתוכנות עיבוד כפוטושופ או לייטרום או כל תכנה אחרת. בנוסף, כמויות הצילומים שכיום ניתן לצלם ולאחר לבחור מהם היא עצומה וללא עלות נוספת. אז ברור שהכל נורא יפה.

אני שואל את עצמי: זאת אמנות?

ואני עונה לעצמי: הרוב טכנאות משובחת.

יש לי מוטו: שיר שנכתב נכון, ללא שגיאות ועם חרוזים ומקצב נכון. האם כל זה הופך אותו לשיר טוב? מרגש? ממש לא. וכנ״ל תמונה: מצולמת ״נכון״, בחשיפה מושלמת ופוקוס וצבעוניות ללקק את האצבעות. האם זה אומר שהתמונה טובה? מרגשת? ממש לא. 

קצת על הרקע שלי: אני צלם מקצועי מזה כ-30 שנה ועוד כמספר שנים כזה נולדתי וגדלתי לבית של צלמים מקצועיים. עברתי בחיי המקצועיים כמעט את כל סוגי הצילום- למעט תת־ימי ורנטגן- ואני מרשה לעצמי לנסות ולהסביר את גישתי. צילמתי חתונות, צילמתי חדשות, צילמתי אפילו מהאוויר, תיעדתי ניסויים ואירועים מתלהמים כמו גם משמחים, צילמתי ועודני מצלם אופנה, תכשיטים, פורטרטים וביוטי, צילמתי דומם, צילמתי ארכיטקטורה ועיצובי פנים. תיעדתי המון ויצרתי לא מעט. זוהי אהבתי ומקור פרנסתי העיקרי.

אני מצלם היום הרבה להנאתי. מה שנקרא – ״אמנות״. 

ולענייננו: איפה אנחנו? למה אנחנו "בנים חורגים לאלוהים"?

אני חושב שאנחנו די "אשמים" בעניין. 

אני מסתובב הרבה בין אתרי מועדוני הצילום, בוחן את צילומי תלמידי, קורא את הביקורות הנלהבות ובצדק בין חברי המועדונים השונים, נהנה מהמראות אבל קצת מצקצק בלשוני.

מוכרח להודות: הצילומים מרהיבים ברובם. צילומי מאקרו מרשימים, צילומי הומלס או הפגנה, חרדים או ערבי זקן, הודי צבעוני או מלחמה ופיגוע, דמעות של ילד או צחוק מתגלגל, משפחה או טבע. הכל נורא יפה. 

אני טוען שהרוב המכריע זה תיעוד. טכנאות. משובחת אומנם – אבל לא אמנות. צילום חיילים בשדה הקרב בסיטואציות שיוצרות את הדרמה- זה תיעוד. צילום ההודי הצבעוני או ההומלס- גם זה תיעוד. מרגש ככל שיהיה- זה עדיין חשוד כתיעוד תיירותי. 

צילום פרח במאקרו והדבורה המעופפת אליו- זהו תיעוד מלווה בשלמות טכנית. הביטוי האישי שהוא תנאי הכרחי ומובהק לאמנות- לוקה פה בחסר. ואני מרשה לעצמי אפילו לומר שכמעט כל מי שמצלם טוב ומבין קומפוזיציה וחשיפה נכונה היה מצלם אותו צילום באותה סיטואציה- פלוס מינוס. איפה אנחנו בתמונה? איפה הביטוי האישי? איפה הצילום מהקרביים? איפה פה התנאי המוחלט להגדרת האמנות לעזאזל?

בואו ותחליטו מה לדעתכם תיעוד מושלם או יצירה עם טביעת אצבע של הצלם:

צילום: ANNIE SPRAT 

אני חושב שאמנותנו תוכר ככזאת כשנשכיל אנחנו להבחין בין תיעוד וטכניקה לבין יצירה שלמה שמתחילה מהדף החלק. כשאנחנו נבין שאמנות היא יצירה שכולה שלנו. משלב הרעיון דרך התכנון ועד הביצוע. רק אז נהיה "לגיטימיים" ללא עוררין ( וגם בארנונה…)

(מימין לשמאל) תמונות שצולמו על ידי: Hamdhulla Shaked, Gokul Barman, Sadman Chowdhury

אספר לכם על התהליך שאני מעביר "צילום" משלב התכנון ועד לביצוע: 

אני מדמיין. מפנטז סיטואציות תאורה. לוקיישן. דמות שתתאים לסיטואציה. ואח"כ מתחיל לממש את החלום. ממש כמו בציור. מתחיל מדף חלק. מבחינתי צלם בתפקידו כאמן הוא התסריטאי, הבמאי, התאורן, התפאורן, המלהק- ובסוף גם המצלם. ( ובינינו – הרבה פעמים גם עובד במה…). 

צילום: איציק קנטי

כך אני מתחיל. מדף חלק. וממילא ברור שהכל שלי והכל מתהליכי העיכול שלי. אף אחד לא יכול לצלם את אותו הצילום שלי- כי אני יצרתי אותו. אני "המצאתי" אותו. אני לא מעתיק סיטואציה- אלא יוצר אותה. הסיטואציה שיצרתי באה מהבטן שלי. ואגלה לכם עוד דבר: גם אני לא יכול לחזור על צילום שעשיתי. ההרגשה, היצירה, הרגע- הוא חד פעמי. ממש לא טכניקה!

זכור לי מקרה בו אנשים שאלו אותי על דרך היצירה של צילום מסויים שלי והסברתי. הכל הסברתי. ואז ניגש אלי מישהו ולחש לי אם אני לא פוחד שיעתיקו אותי… עניתי לו שממש לא. ההסבר אגב, היה פשוט: גם אני לא יכול לחזור על הצילום הזה אחרי שנעשה. זוהי ״אצבע אלוהים״ באותו מרגע קסום, רגע של קסם חד פעמי. 

טביעת האצבע האישית היא תנאי הכרחי ליצירה. אם אני יוצר כמו כולם- אני לא עושה אומנות, במקרה הטוב אני מעתיקן. אם אני יוצר משהו יחודי שלי- זאת האומנות שלי, הייחוד שלי- לטוב ולרע. 

זאת האמנות שלי. לא תיעוד ולא טבע ולא הפגנה ולא העתקת המציאות, מרהיבה ככל שתהיה. אם מדובר בצילום נוף – אקנה גלויה. זה תמיד נראה טוב יותר.

ובאמנות זאת- הכל מותר. בתנאי כמובן שהצלם שולט באופן מוחלט בכלים ובכללים : פוקוס הוא רק המלצה. חשיפה נכונה- מה זה? אסור לשרוף? אסור להשחיר? לא בבית ספרי. מותר הכל. הכל ברמת האסתטיקה- האם נעים לעין או לא? (וכמובן מה זה נעים ויפה לעין? עוד שאלה בעייתית.) האם הצילום יחזיק בשיני הזמן או שייעלם במלתעותיו. ודבר אחרון: גם ביקורת היא לא לגיטימית בעיני. רצה הצלם לעשות כך? כזה ראה וקדש. אני מרשה לעצמי לבקר לפי טעמי האישי בלבד. מתאים בעיני בלבד, לא יפה בעיני בלבד, אבל אין ביקורת ברמה של נכון או לא נכון.

צילום: איציק קנטי

דבר חשוב שיש לי להוסיף על ערך של תמונה: אין תחליף לערך רגשי. ״הייתי שם״.״חוויתי את זה״. ״היה מדהים וצילמתי״. הכל נכון ומרגש. אבל מעט מזה הוא אומנות. 

וכל האמור למעלה – הוא דעתי בלבד. 

ואחרי שניישם – אולי גם נזכה להנחה בארנונה כאומנים לגיטימיים.

הכותב: איציק קנטי – ראש מגמת הצילום במנטור

print

 
-

שלח לחבר

מלאו את הפרטים הבאים:

    גללתם 1112 פיקסלים! רוצים שוב?

    להשארת פרטים
    -

    יש לנו עוד כל כך הרבה לספר, ואנחנו לא פחות מרשימים בטלפון ואחד על אחד. מוזמנים להתקשר: 4908* או להשאיר פרטים בטופס

    • רותם

    • ליהיא

      להשארת פרטים