עלילה לא לינארית

מיכל וינס | 02.07.2019

עלילה לא-לינארית היא טכניקה סיפורית בה אירועים מתרחשים באופן המערבב נקודות שונות מציר הזמן העלילתי (בניגוד לסדר כרונולוגי של האירועים). טכניקה זו מוכרת מיצירות ספרותיות, אך ניתן למצוא דוגמאות רבות שלה בקולנוע ובטלויזיה ובשאר מדיות סיפוריות.

כאמור, היא יכולה לבוא לידי ביטוי כעירבוב של נקודות שונות של ציר הזמן העלילתי (למשל הווה ועבר), הכנסת קטעי חלום או הזיה למציאות העלילתית, או הכנסת סיפור בתוך סיפור.

עלילה לא-לינארית יכולה להופיע במספר צורות:

כסיפור בתוך סיפור

כחיקוי לזיכרון האנושי

כ״עוגן״ עלילתי לזמן משמעותי בעלילה

כתצוגה של העבר / ההווה / העתיד

היא אינה כפופה לז׳אנר מסויים ולפיכך ניתן למצוא דוגמאות רבות שלה מראשית ימי המדיום הקולנועי ואילך. עלילה לא לינארית לרוב תהיה כתובה כך בתסריט מראש – כלומר, לרוב זו איננה החלטה של עורך הוידאו לבנות את הסיפור באופן שכזה, אלא החלטה של תסריטאי, או לכל הפחות של הבמאי.

קצת היסטוריה

השימוש בעלילה לא-לינארית החל באופן ניסיוני עוד בתקופת הקולנוע האילם, ופרץ לתודעה כחלק מזרם האוונגרד הצרפתי בשלהי שנות העשרים, בעבודות של במאים סוריאליסטים כמו לואי בונואל, או סלבאדור דאלי. בהמשך אומץ סגנון זה גם במקומות אחרים בעולם כמו בעבודות של אייזנשטיין ופודובקין ברוסיה, או אצל ד.וו. גריפית בארה״ב.

בעשור שלאחר מלחמת העולם השניה היה זה ז׳אן לוק גודאר הצרפתי שביים סרטים מוכרים בטכניקה זו. ציטוט ידוע שלו אומר ״אני מסכים שסרט צריך התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, אך לא בהכרח בסדר זה״. דמויות מפורסמות רבות מאותו הזרם, כגון אנדי וורהול ופדריקו פליני, עשו גם הם שימוש בטכניקה סיפורית זו. 

סרטים מפורסמים שניתן להזכיר בהקשר זה:

״האזרח קיין״ (1941), אורסון וולס – דרמה בה ציר הזמן של הדמות הראשית מערבב הווה / עבר ועתיד לאורך הסרט כולו.

״רשומון״ (1950), אקירה קוראסאווה – דרמת מתח בה האירוע הראשי מוצג באופנים שונים מנקודות מבטן של דמויות שונות כרפרוף לזיכרון האנושי ובכך בונה את הדרמה והמתח.

״לה דולצ׳ה ויטה״ (1960), פדריקו פליני – דרמה קומית בה רגעים שונים במהלך שבוע מעורבבים זה בזה – בדומה לזיכרונה של הדמות הראשית בעלילה.

איזכורים לעלילה לא-לינארית בז׳אנרים שונים

כאמור, טכניקה סיפורית זו אינה מוגבלת לז׳אנר מסוים וניתן למצוא דוגמאות רבות שלה בשלל ז׳אנרים קולנועיים:

בדרמות / דרמות קומיות וודי אלן יצר את ״הרומן שלי עם אנני״ כבר ב 1977, והציג לעולם מערכת יחסים של הגיבור הראשי עם אנני בצורה מפורקת של ציר הזמן שלהם. 

בסרט ״עגבניות ירוקות מטוגנות״ (1991) ג׳ון אבנת בנה דרמה במבנה של סיפור בתוך סיפור – אחת מדמויות המשנה ב״הווה״ היא למעשה דמות ראשית בסיפורה מ״העבר״ המשפיע על דמות אחרת מ״ההווה״.

״תמונות קצרות״ (1993) של רוברט אלטמן הביא מספר דרמות קצרות מעורבבות בצירי הזמן ומקושרות בדמויות – עד לנקודת זמן משותפת ברגע השיא של הסרט.

״פורסט גאמפ״ (1994) של רוברט זמקיס הציג מבנה של סיפור בתוך סיפור – הדמות הראשית מספרת למספר דמויות משנה על חייה עד לרגע זה, ובסיפורה נחשפים רגעי מפתח בהיסטוריה של ארה״ב תוך שילוב קומי של ציר הזמן האישי של הדמות.

בסרט ״הפצוע האנגלי״ (1996) מביא אנתוני מינגלה דרמה המערבת עבר והווה כשברי זיכרונות של הדמות הראשית עד לנקודת הזמן הנוכחית.

בדרמה הקומית הקלילה ״ראן לולה ראן״ (1998) מציג טום טייקוור שלושה צירי זמן אפשריים לעלילה, עקב בחירה חשובה של הדמות הראשית במהלך העלילה – כבסיס לבחירה שהיא עושה בסופו של דבר. 

ראוי לאזכור גם ״עיר האלוהים״ (2002) של פרננדו מוראלס בה הוא הציג באופן שבור את צירי הזמן של שני ילדים בברזיל, שחייהם לוקחים אותם לשני מקומות שונים בתכלית בשכונה הענייה בה גדלו. העלילה הלא-לינארית מציגה תמונת מצב דרמתית על שכונות העוני בברזיל מעיניו של הגיבור שבחר להיות צלם לצד עולם הכנופיות בשכונתו.

בז׳אנר סרטי מוזיקה חשוב להזכיר את ״החומה״ (1982) של פינק פלויד, סרט המציג, בין השירים השונים מאלבום זה, את סיפורו האישי של גיבור הסרט. המבנה הלא-לינארי אמור להסביר לצופה כיצד עברה הדמות מהפך במהלך חייה השונים עקב אירועים שונים מעברה.

בסרטי פעולה אחד הבמאים הבולטים שאוהב להשתמש בטכניקה סיפורית זו הוא קוונטין טרנטינו. כבר בסרטו הראשון ״כלבי אשמורת״ (1992) טרנטינו שובר את עלילת הסיפור בין ההווה לעבר מנקודת מבטן של הדמויות השונות, ובונה מעין ״רשומון״ (יותר דרמתי ממותח) בעזרתו נחשפות הדמויות השונות ומתגלה האחראי לתקרית הדרמתית בהווה. גם בסרטו השני ״ספרות זולה״ (1994) בחר טרנטינו לפרק את הסיפור לרגעים שונים בחייהן של הדמויות השונות, בדרך בה מתחברים הסיפורים האישיים שלהן בהדרגה לעלילה בהווה, וכך מוסברת למעשה התנהגותן.

גם ב״להרוג את ביל״ (2003) המאוחר יותר בחר טרנטינו לערבב הווה ועבר בדרך שתסביר את התנהגותה ומניעיה של הדמות הראשית, ולמעשה אינו חושף את שמה עד לשלב מאוחר יחסית בעלילה – כאשר הצופה כבר מוטה לטובתה.

שימוש בעלילה לא לינארית במותחנים כמו ״החשוד המיידי״ (1995) של בריאן סינגר, מאפשר להציג פיתרון בלשי תוך היכרות עם פרטי הפשע הנחקר, דרך קטעי זיכרון מנקודת מבטן של הדמויות השונות, ולמעשה מצליח להערים על הדמות הראשית ועל הצופים עד לרגע האחרון בזכות טכניקה זו. 

בסרט ״ממנטו״ (2000) משתמש כריסטופר נולן בטכניקה זו כדי להציג מעין ״זיכרון אנושי״ מפורק של הדמות הראשית שחוקרת אירוע דרמתי מעברה (עם טוויסט מטלטל לסיום).

ולאחרונה בסרט ״נעלמת״ (2014) הציג דיויד פינצ׳ר עלילה מותחת בעזרת טכניקה זו בכדי לבחון אירוע היעלמות של דמות ראשית בעלילה. הסיפור המפורק מציג את הדמויות באופן מפותל ותורם לבניית המתח עד לסיום המפתיע.

בסרט ״רואה החשבון״ (2016) הציג גאווין אוקונור את חייה של הדמות הראשית בצורה מפורקת שמזכירה זיכרונות שנארגים יחד כדי להסביר את הדמות לצופה.

בז׳אנר הפנטזיה / מד״ב או בסרטים מבוססי קומיקס נפוץ מאוד השימוש בעלילה לא-לינארית. סרטים כמו ״הנסיכה הקסומה״ (1987) של רוב ריינר או ״אדוארד ידי מספרים״ (1990) של טים ברטון, מציגים טכניקה של סיפור בתוך סיפור בכדי להציג עלילת הרפתקאות ופנטזיה מנקודת מבט של מספר-על, או של דמות הנזכרת בעבר.

בסרט ״12 קופים״ (1995) משתמש טרי גיליאם בציר זמן שבור של גיבור הסרט שמשוכנע שהוא נוסע בזמן. הסרט בנוי כדרמת מתח בדיונית הזויה שמתעתעת בצופה עד לרגע האחרון.

סרטים מבוססי קומיקס כמו ״עיר החטאים״ (2005) של פרנק מילר ורוברט רודריגז, ״השומרים״ (2009) של זק שניידר, ו״באטמן ההתחלה״ (2005) של כריסטופר נולן מתבססים על נרטיב סיפורי שכזה מהקומיקס עצמו – ולפיכך ההגיון הסיפורי נשמר עוד מהחומר הכתוב.

״המפגש״ (2016) של דניס וילנוובה הציג סיפור מד״ב מתעתע בזכות שילוב של ״זיכרונות״ שחווה הדמות הראשית – שמתבררים כ״תופעת לוואי״ של המפגש שלה עם חוצנים, כולל טוויסט מעניין לסיום.

וחשוב להזכיר גם סרטי מלחמה / או סרטים המבוססים על סיפור אמיתי כמו ״טיטאניק״ (1997) של ג׳יימס קמרון שמציג סיפור בתוך סיפור מזיכרונותיה של דמות ראשית שחוותה את האירוע.

גם ״אני לא שם״ (2007) של טוד היינס שאמור להיות מבוסס על חייו של בוב דילן, מובא באופן לא לינארי ומציג אירועים שונים בעברו כשבכל אירוע בוב משוחק על ידי שחקן אחר.

ובסרט ״דנקרק״ (2017) כריסטופר נולן מציג מספר דמויות שונות במהלך הקרבות הגורליים בדנקרק, כשהסיפורים שלהם מובאים כפסיפס שבונה את האירוע עצמו.

טלויזיה

השימוש בשיטה סיפורית זו מופיע בז׳אנרים שונים גם בסדרות טלוויזיה שונות כמו:

״טווין פיקס״ (1990) – דרמת מתח הזויה מנקודות מבטן של מספר דמויות.

״איך פגשתי את אמא״ (2005) – קומדיה הבנויה כסיפור בתוך סיפור.

״גיבורים״ (2006) – דרמת מתח המרפרפת לגיבורי קומיקס מנקודות מבט שונות.

״אורפן בלאק״ (2013) – פנטזית מתח. העלילה נחשפת באופן לא לינארי דרך מחקרן של הדמויות הראשיות לגבי עברן.

״מנהל הלילה״ (2016) – דרמה המציגה אירועים שונים בציר הזמן של הדמות הראשית שמסבירים בהדרגה את מצבה הנוכחי. 

״ויניל״ (2016) – דרמה מוזיקלית המציגה באופן לא לינארי את עלייתו ונפילתו של מפיק מוזיקלי.

״דברים מוזרים״ (2016) –  פנטזית אימה השוזרת אירועים מהעבר בחייהן של דמויות ראשיות להווה המטריד בעיירה שלהן. 

״ווסטוורלד״ (2016) – פנטזיה דרמתית הבנויה משברי זיכרון של דמויות ראשיות בפארק השעשועים העתידני בו הן נמצאות ב״הווה״. העלילה הלא-לינארית מסבירה את השתלשלות האירועים הדרמתיים בהווה של הסדרה ושופכת אור על מניעי הדמויות.

מאחר ולסדרת טלוויזיה זמן מסך רחב יותר לפיתוח סיפור ודמויות, לפעמים ייעשה שימוש בטכניקה סיפורית זו רק בפרקים מסויימים, או לאורכה של עונה שלמה – ולא בהכרח לאורך הסדרה כולה. גם כאן ניתן למנות מספר סיבות לטכניקה סיפורית כזו:

תצוגה של העבר  בקומדיה ״גרייס ופרנקי״, בפרקים מסויימים נעשה שימוש בסיפור לא-לינארי כדי להסביר אירועי עבר המשפיעים על הדמויות הראשיות בהווה ומסבירים את החלטותיהן.

הזמן בסדר הפוך – בסיטקום ״סיינפלד״ הופיע פרק בסדר הפוך – בו האירועים התחילו מהסוף והתקדמו בסדר הפוך – ודווקא בזכות זה המצבים הקומיים היו מודגשים ומצחיקים יותר.

העתיד או העבר לאורך הסדרה או העונה – בסדרות כמו ״אבודים״, או ״כתום זה השחור החדש״ משולבים רגעים שונים מציר זמן של עבר / עתיד לאורך הסדרה כולה או לאורך עונה בכדי לספק לצופה רמזים מקדימים לעלילה ומידע נוסף.

כ״עוגן״ עלילתי – בסדרה ״שובר שורות״ בעונות מסויימות מופיעים שוב ושוב רגעי מפתח אליהם מובילה העונה כבר מתחילתה – כך שבהתחלה הם רק מסקרנים ובדיעבד הם שופכים אור על העונה כולה.

כחיקוי של הזיכרון האנושי – בסדרות מתח ודרמה כמו ״בלש אמיתי״ או ״שקרים קטנים גדולים״, אירועים מרכזיים מובאים מנקודת מבטן של מספר דמויות בצורות שונות. גם בסדרה ״הנעדר״ מובאים האירועים באופן לא לינארי – בדומה לזיכרון האנושי שמשתנה כל הזמן וגם מושפע מנקודות מבט שונות.

לסיכום, עלילה לא לינארית הפכה לטכניקה מקובלת להצגת סיפור בקולנוע ובטלוויזיה, ומעצם היותה מאתגרת יותר לצפיה. היא יוצרת סקרנות ועניין בקרב הצופים ונצרבת בזיכרונם לעיתים אף יותר מעלילה כרונולוגית.

🙂

 

print

 
-

שלח לחבר

מלאו את הפרטים הבאים:






גללתם 1112 פיקסלים! רוצים שוב?

להשארת פרטים
-

יש לנו עוד כל כך הרבה לספר, ואנחנו לא פחות מרשימים בטלפון ואחד על אחד. מוזמנים להתקשר: 03-5291888 או להשאיר פרטים בטופס

  • רותם

  • ניר

להשארת פרטים
Call Now Button