exm menu

 

exm menu

 

מחשבות על התעשייה העצמאית

רוני גריפית | 30.05.2021

בחלקו הראשון של המאמר עברתי על הרקע לצמיחת הסצינה העצמאית במקביל להתבססות התעשייה המסחרית. בחלק השני אציע מחשבות שאולי יסבירו את ההבחנה בין שתי התעשיות. המטרה המכוונת היא לדייק את אופן הטיפול בעצמאיים והתנהלותם
על ידי הצגה של מצב העניינים.

מצב התעשייה העצמאית

ראשית ראוי להביט על התעשייה כולה כפי שהיא מוצגת באופן הפיננסי הבא: לפי GameIS עמותת תעשיית המשחקים הדיגטליים הישראלית, 90%-95% מעובדי חברות פיתוח והפצת משחקים ישראליות יוצרים משחקים שחיים באופן כזה או אחר באזורי הסושיאל קזינו. בנוסף, כ־95% מהכנסות החברות הללו מגיעות מהתחום. זאת בסתירה לעובדה שהקול הבולט והקבוע בדף העמותה הוא דווקא קולם של העצמאיים. למעשה אני חושד שרבים מאותם עובדי חברות פיתוח אינם מודעים לקיומה של העמותה כלל. אך אם נשנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על התעשייה כולה, ממדד כלכלי למדד תוכני, הסתירה נפתרת. הגרף מייצר במכוון חלוקה ברורה (כלכלה משחקית מול תוכן משחקי), שבארץ מובחנת יותר בניגודה. דרך נוספת להסתכל על התעשייה היא מעיניו של המשקיע, אז אפשר להבחין בציר הנדידה לאורך העשורים האחרונים. משקיעים נדדו מעולם ההייטק אל  עולם המשחקים – משחקי הסושיאל-קזינו, ומשם לקז'ואל והסופר-קז'ואל. מחשבה על ציר כזה מעלה תקווה שהוא ימשיך אל עבר מה ששחקנים מכנים בפה מלא משחק מחשב. ציר זה במידה ויגיע לסיומו האידיאלי, יהווה את הגשמתה המלאה של תעשייה הנרקמת במהירות ותופסת מקום מכובד בתעשייה העולמית. הבעיה היא שהתקווה הזו בהשהיה כבר כמה שנים. קרן הון-הסיכון שקמה שנה שעברה בחגיגיות עבור עצמאיים, מתרכזת בינתיים אך ורק בסושיאל. על מנת להסביר את נקודת החניה הזו, את תקרת הזכוכית של עצמאיים מול משקיעי הון-סיכון בארץ, אשתמש בהסבר שקיבלתי אני בעבר בדיוני העמותה. אין משחק עצמאי להצביע עליו כאבן בוחן ובאופן תיאורטי-כלכלי המשקיעים בארץ לא מכירים מספיק את המגזר. מחסור במידע מתאים הוא בהגדרה התאבדות כלכלית עבור משקיע הון-סיכון. למרות שהטיעון עצמו מעגלי ודי סתום, הוא מסביר מדוע בינתיים גם ההצלחות באולפן ”הכרישים“, או זכייה בפרס זה או אחר, לא משנים את המצב. ההנחה הבסיסית של השנים האחרונות נשארת יציבה – עדיף לעצמאי להיות עם הפנים לחו"ל בחיפוש אחר השקעה למשחק.  

 

דירוג המשחקים הוא אקראי למעלה ולמטה, מטרת הסולם היא הצגת המודל ההיררכי על פי ערך נמדד

על הדיון עצמו

המתח הנפיץ בין שתי התעשיות זולג בדיונים אל שאלות אחרות, חלקן מקומן בבתי הספר למשחקים: מהו תוכן משחקי, מהי חוויה משחקית, איפה תוכניות השקעה ממשלתיות, האם קזינו הוא מוסרי וכו'. במקביל לקולות ההרמוניה על ההצלחה חסרת התקדים של התעשייה המסחרית רק מהשנה האחרונה, עונה צרימה של סתירה בדיונים רבים בדף העמותה. חלקם אודות חוסר הרלוונטיות של אותן ההצלחות לתעשייה העצמאית המקומית. דיונים אלה מבטאים את המתח הקיים בין שני המגזרים בתעשייה. אני אנסה להסביר את הקביעה באמצעות משל הסנאי המסתובב של הפילוסוף וויליאם ג'יימס בקטע מספרו "פרגמטיזם": 

"לפני שנים אחדות, במהלך טיול עם קבוצת מחנאים בהרים, חזרתי משיטוט קצר לבדי ומצאתי את חבריי למסע עסוקים בוויכוח מטאפיזי לוהט. הנושא של הדיון היה סנאי — סנאי אמיתי שנצמד לצד אחד של גזע עץ שעה שמצדו האחר של הגזע עומד בן אדם. הצופה האנושי מנסה לראות את הסנאי על ידי כך שהוא נע במהירות סביב העץ, אך הסנאי נע בכיוון הנגדי באותה המהירות שבה נע האיש, ונשמר תמיד שהעץ יפריד ביניהם, כך שהאיש לעולם אינו מצליח לראותו. הקושיה המטאפיזית שמתעוררת כאן היא זו: האם האיש נע סביב הסנאי או לא? הוא נע סביב העץ — על כך אין ויכוח, והסנאי נמצא על העץ; אך האם הוא נע סביב הסנאי? שעות הפנאי הרבות שהעמידו לרשותם מרחבי הטבע הפכו את הדיון לבלוי ושחוק. כל אחד מחברי הקבוצה נקט עמדה בוויכוח ונאחז בה בעקשנות; מספר החברים בכל צד היה שווה. לפיכך, כאשר חזרתי אל הקבוצה, כל צד ביקש ממני שאצטרף אליו ואקנה לו רוב. נזכרתי באמרה הסכולסטית שלפיה כל אימת שנתקלים בסתירה יש לעשות הבחנה, ולפיכך מיד חיפשתי ומצאתי הבחנה שכזו, כדלקמן : " כדי לשפוט איזה צד הוא הצודק," אמרתי, "יש לברר למה אתם מתכוונים מבחינה מעשית (Practically mean) בביטוי 'לנוע סביב' הסנאי. אם כוונתכם לתנועה ממצב שבו אתם נמצאים מצפונה לו למצב שבו אתם נמצאים ממזרחה לו  אחר כך מדרומה לו, ממערבה לו ושוב מצפונה לו, אזי ברור כי האיש נע סביבו, שכן הוא נמצא בכל אחד מהמצבים העוקבים הללו. אך אם לעומת זאת כוונתכם שתחילה אתם נמצאים לפניו, אחר כך מימינו, אחר כך משמאלו ובסוף שוב לפניו, אזי ברור באותה המידה שהאיש אינו נע סביבו, שכן התנועות המתקנות של הסנאי מביאות לידי כך שבטנו תהיה מופנית תמיד כלפי האיש וגבו כלפי הכיוון ההפוך. עליכם רק לעשות את ההבחנה, והוויכוח ייעלם כלא היה. אתם גם צודקים וגם טועים, וזאת בהתאם לאופן המעשי שבו אתם מבינים את הפועל 'לנוע סביב". 

הפרגמטיזם שואל מה יהיה ההבדל המעשי לו נחזיק באמונה כזו או אחרת. אפשר והסיבובים החוזרים ונשנים לא חושפים בפנינו את הסנאי החבוי מהסתכלות אנושית, ההבחנה בין שתי התעשיות, המסחרית והעצמאית. האחת שמה לה למטרה לעשות כסף באמצעות יצירת משחקים והשנייה שמה לה למטרה ליצור משחקים באמצעות כסף. אפשר ואופני הפעולה והמטרות הממשיות הם המבדילות בין השתיים, ולא איזה הבדל קבוע שניתן להצביע עליו כמו סוג המשחק, קריטריון או קטגוריה (סושיאל, מובייל, AAA, מוניטיזציה וכו'). משחק הייפר-קז'ואל יכול בהחלט להיות בעל שאיפות אמנותיות אם הוא נעשה באופן עצמאי (באופן מסחרי שאיפות אלה נופלות תחת שיקולים אחרים חשובים יותר).

מימין וויליאם ג'יימס משמאל לודוויג ויטגנשטיין, שניהם ניסו לשנות ולצמצם את מרחב הדיון הפילוסופי

דומות משפחתית

במאמרו "הרצון להאמין" ג'יימס מתאר מצב עניינים שבו אנחנו כבר מוטים מראש בדעותינו וההסברים שמובילים אותנו לביצור עמדותינו לא עולים לעולם לדיון. למעשה כולנו כבר ממוקמים מראש על המגוון הרחב של הדיון ורובו מתנהל כהצגה. אפשר והנקודה על הרצף ששני הצדדים מסכימים היא שמשחקים הם חלק מתעשיית ה- "בידור", שמטרתם ליצור חווית "אסקפיזם" בתוך השגרה ובאופנים "הכיפיים" ביותר שאפשר. פילוסוף אחר, ויטגנשטיין, ניסה גם הוא למצוא מכנה משותף לכל המשחקים מעבר למכנה המשותף – "השעשוע" (שהיה המוסכם בתקופתו). מסקנתו הייתה שאין מכנה משותף אלא הם קשורים זה לזה בדומות המזכירה דומות משפחתית ביניהם. ואכן קל לראות את הדמיון המשפחתי בתעשיית המשחקים, גם אם האחת מנסה להדחיק ולהבדיל עצמה מן השנייה. אולי מכל המיליארדים שמרוויחה התעשייה המסחרית היא לבסוף תשקיע במשפחתה ותזרים את התעשייה העצמאית כולה. פתרון קינצוגי (שיטה שבה מדביקים שברי חרס באמצעות זהב לצורתו המקורית) היה מאחה את השברים, אך למעשה במציאות מדובר בתהליך גירושים. בדומה לילד, המחפש אחר הריץ'-רץ' התקווה שהוריו יחזרו לחיות יחדיו, היא אולי מעבר לשליטתו ואולי ההפרדות תהיה עדיפה לכל הצדדים. מטרתה העיקרית של ההבחנה היא לצמצם מצד אחד את הדיון. מצד שני להציע לקהילה לחדד את יחסי המאזניים שעל פיהם היא בוחרת למקד את משאביה. יחסי מיינסטרים ושוליים, בהם  העצמאיים "חולמים" להצליח ולהפוך לשחקנים רציניים בתעשייה המסחרית, לא תואמים את המצב המקומי. הם מאפשרים לנו להפסיק לחשוב ולקבל כעובדה שכסף הוא אכן המדד לתועלת של שחקן ממוצר, וכל השאר פילוסופיה. במובן הזה הדומות המשפחתית היא שגם עצמאיים וגם מסחריים עושים כסף ממוצר שעולה להם כסף ליצור. 

מימין כמעט על העצמאיים הכירו דרך אירועי העמותה. משמאל פרודיית "בינגו" על הדיון בדף העמותה

הנמשל של העץ

לסיום אפנה את נקודת המבט בסיפור דווקא לעץ השקט והניטרלי. זה שמאפשר את הדיון מלכתחילה, אך גם לסנאי להישאר חבוי מהאיש – העץ הוא העמותה (GameIS).  הדבר דורש חשיבה כבר זמן מה, אולי הבעיה העצמאית נעוצה גם בסטטוס-קוו ההיררכי שההתנדבות ודמי החבר בעצמם מאפשרים. עובדה זו תסביר את הסתירה אודות חוסר הרצון של העצמאיים לקדם את העמותה או להחליף את מתנדביה. אנסה להסביר זאת על ידי סיפורה של עמותה אחרת – "לחם ושושנים" הפועלת ללא מטרות רווח בספרה של האמנות. "לחם ושושנים" מוכרת ציורים של אמנים בתערוכה שנתית, כאשר חלק מאחוזי המכירה הולכים לאמן וחלק הולך עבור העמותה, שמעבירה את רווחיה לתמיכה בנשים ערביות והשתלבותן בשוק העבודה. על הנייר הדבר נראה כמו עשייה מבורכת בה אנשים עשירים (המחפשים להשקיע בקהילה ולצרוך תרבות), עוזרים לאומנים (שמחפשים כל חלל להציג ולמכור בו), ובכך מצדיקה העמותה את קיומה כציר המחבר (שמאפשר בסופו של דבר תרומה לנשים ערביות ואמנים רעבים- שתי אוכלוסיות מוחלשות בבת-אחת). למעשה, האומנים עצמם הם סקטור מוחלש, והעובדה שהאחוזים מהמכירה נלקחים מהחלק שלהם, לאורך זמן מחליש אותם ואת מעמדם. יכלה בהחלט לקום עמותה שתעשה ערב התרמה בו נשים ערביות מוכרות צמידים צבעוניים, ואחוזים מאותם רווחים היו הולכים כתרומה לאמנים והשתלבותם בשדה האמנות. האמנים צריכים להגיד תודה שהעמותה נותנת להם חלל להצגה ולמכירה, כשלמעשה הם עושים עבודה כפולה למען משהו אחר. הם גם המוצר גם מתוכו ההנחה שמניבה את התרומה.

דבר דומה, אך לא זהה, מתרחש ברגע נדיר שבו שתי התעשיות נפגשות בכנס השנתי של תעשיית המשחקים, ובאופן תדיר בדיון בדף העמותה אודות שתיהן. התעשייה עצמאית בעלת אינטרסים שונים, אחרים, שאולי מנוגדים להגדרת הרציפות והראייה הרחבה שהעמותה מנכסת. פעילות העמותה נעה בין שיווק החברות הגדולות אל קהל הבוגרים של בתי הספר במטרה למצוא משרות בהן. היחס בתיאור הרצף מוביל לתפיסה בה התעשייה העצמאית נמצאת במצב קבוע של חיסרון. מצב זה עלול להישפט כיתרון – כל הצלחה עצמאית מיד הופכת לבולטת ודומיננטית על סמך מאמציה הכבירים בלבד. הסיבות להצלחה מיוחסות אף הן ליחידים בודדים, בעוד כל התקדמות מסחרית היא מגמתית, מצטברת, מושכת משקיעים. הרצף המכונה – "תעשיית המשחקים", נולד מתוך צורך לקושש את חברות המשחקים המעטות שהיו אז בארץ לכדי תעשייה ממשית, שאפשר להצביע עליה, כמתקיימת. 

אם מעולם לא נכתב פוסט הקורא לעזרת העמותה מאחת החברות הגדולות (מלבד חיפוש משרות ותוכן שיווקי), ומתוך ממצאי העמותה עולה שהן מתקדמות יפה גם בעצמן, מדוע שזו לא תפנה את מאמציה אל העצמאיים? 

כאן עולה החלופה שאני מציע, והיא להבדיל בין התכנים שיוצאים על בסיס המטרות הממשיות של בתי העיצוב, כך אולי נוכל לדייק את האינטרסים השונים ביניהם ותכריח שינוי בפעולה של אחד מן הצדדים בדיון. בין אם זו העמותה שתבדוק עצמה וכיצד היא פועלת ברצף האחריות עליו היא פועלת. לבין העצמאיים, הבוחנים את עצמם בעין ביקורתית קשוחה וממקמים עצמם בשוליים המקומיים, בעוד שבפועל הם למעשה מהווים את חוד החנית בכל הקשור לתעשייה המקומית. 

print

 
-

שלח לחבר

מלאו את הפרטים הבאים:

    גללתם 1112 פיקסלים! רוצים שוב?

    להשארת פרטים
    -

    יש לנו עוד כל כך הרבה לספר, ואנחנו לא פחות מרשימים בטלפון ואחד על אחד. מוזמנים להתקשר: 4908* או להשאיר פרטים בטופס

    • רותם

    • ליהיא



      התקשר

      להשארת פרטים




      אתם מוזמנים למלא פרטים כאן ואנחנו נחזור אליכם