exm menu

 

מה לא תקין בתקינות הפוליטית

מיכל וינס | 28.12.2020

אזהרה – בדעתו של מאמר זה לערער על גבולות התקינות הפוליטית בסרטי אנימציה. לאור הדיון בתקינות הפוליטית הפולשת לכל תחום בארה״ב של ימינו, שונתה לאחרונה ההתייחסות לסרטי אנימציה קלאסיים, ושונתה (מסתבר) ההכוונה בנוגע ליצירות עכשוויות.
במאמר זה אציג מספר עובדות מעניינות ואביע דעה אישית מתוך אהבת אנימציה ואהבת הומור, ובהתבסס על ניסיוני רב השנים כאנימטורית.

אנימציה משתלבת עם הומור מקדמת דנן – זו לא דעה – זו עובדה. מיקי מאוס כבר בן 92+, וכבר בהופעת הבכורה שלו ב 1928 ב״ספינת הקיטור ווילי״ אופיין העכבר המפורסם בעולם בשובבות וקונדסות יתר, על גבול הפרחחות. מיקי מאוס כבש את מקומו בעולם בזכות פריקת עול, הומור כללי והומור עצמי, ובזכות העובדה שלא לקח על עצמו רצינות יתר בעולם הרציני סביבו. הוא אולי פרחח, אך פעולותיו מעולם לא נבעו מרוע לב ומרצון ללעוג ותמיד ניתן לפרשו כמו שהיינו מפרשים ילד.

הסטריאוטיפים המוצגים בעיצוב הדמויות בסרטי אנימציה קלאסיים מוגזמים מאוד כמובן, והתמתנו עם השנים ככל שהתקינות הפוליטית חילחלה לתרבות היומיום בחברה. אך מה שהחל כ״אפליה מתקנת״ מאיים לפגוע לאחרונה בחשיבה היצירתית שאיפיינה מאז ומתמיד את תחום האנימציה. 

לפני מספר שבועות הודיעו מנהלי דיסני הנוכחיים כי סרטי האנימציה הקלאסיים של החברה ילוו כעת באזהרת צפיה בשל ״הסטריאוטיפים הפסולים הכלולים בהם״. 

במילים אחרות – תוכלו לצפות כרגיל בסרטים הקלאסיים, אבל תתביישו לכם מכך שאתם נהנים מסרט ש״פוגע בגיוון של החוויה האנושית ברחבי העולם״…

אזהרת הצפיה לפי דיסני, אמורה להסביר לצופה כי הסרט הקלאסי כולל הקצנה סטריאוטיפית שאינה לגיטימית כיום ולא היתה לגיטימית בזמנו. מטרת האזהרה (כלשונה) לעורר דיון שמטרתו למצוא דרך פוגענית פחות בכדי להציג מגוון אנושי. אלא שבמרבית הסרטים שזכו לאזהרה הזו הסטריאוטיפ ״הולבש״ על דמות של בעל חיים כלשהו – וממש לא כוון לפגוע באף אוכלוסיה.

אני גדלתי על סרטי דיסני הקלאסיים ועל אנימציה ממקורות רבים נוספים, וכמו כל חובב אנימציה אחר קיבלתי את ההקצנות המצויירות כבחירה אמנותית שאינה מכוונת את הצופה לקבל שום סטריאוטיפ מסויים ומטרתה לשעשע כקריקטורה. כל ילד מבין שהציור מוגזם – זה מה שהופך אותו למשעשע.

צופים עכשוויים של ״חתולים בצמרת״ אמורים להזדעזע מדמותו של חתול אסייתי המנגן בפסנתר בעזרת מקלות אכילה (דמות עם זמן מסך מינימלי ושולי, דרך אגב). הנה הקטע:

ב״היפיפיה והיחפן״ ישנם שני חתולים סיאמים שמתמרנים את הכלבה ליידי כמו שחתולים מתמרנים כלבים – הייצוג שלהם אינו מכוון לשום דבר גזעני וכחתולים סיאמים הדיבוב שבחרו להם מתחבר לדמויות ובכל זאת הסרט זוכה לאזהרה בשל כך. הנה השיר:

בנוסף, ישנה סצינה על כלבים במכלאה שמדברים במבטא הקשור למוצא הגזעי שלהם (וזו דווקא נקודה משעשעת שכל חובב כלבים יעריך):

ב״דמבו״ ישנו שיר בסגנון סווינג של חבורת עורבים שנחשב לפוגעני בקרב אוכלוסיית האפרו-אמריקנים:

גם ב״ספר הג׳ונגל״ ישנו שיר שגרם להדבקת אזהרת הצפיה, בו קוף בשם ״קינג לואי״ שר ורוקד בסגנון דיקסילנד ג׳אז שמשום מה נחשב לפוגעני:

אם נתייחס ברצינות תהומית שכזו לדמויות של בעלי חיים באגדות קלאסיות נצטרך לבטל כמות עצומה של סיפורים ויצירות.

ראויים לאזכור שני סרטים שזכו לאזהרת הצפיה עקב דמויות אנושיות שמוצגות כסטריאוטיפ:

ב״פיטר פן״ מוצגות דמויות בשלל צבעי עור, אך האזהרה נובעת משיר היתולי על האינדיאנים, המציע פירוש אלטרנטיבי לצבע עורם האדמוני ולסיבה שהם אומרים ״האו״. למי שלא מכיר את הסרט, אבהיר כי מטרתו העלילתית של השיר היא להסביר את המשיכה של פיטר פן לטייגר לילי ביתו של הצ׳יף, ולהציג מצג של חיי חופש לעומת הקיום הבריטי המעונב. בהתאם לתקופה גם ייצוג תפקידן של נשים אינו מחמיא במיוחד. הנה הקטע:

ב״אלאדין״ שלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה ערביים, הסרט נפתח בשיר המציג רוכל ערבי המגיע עם מרכולתו לשוק ומתחיל לספר את סיפור המנורה של אלאדין:

פרט טריוויה שזכור לי הן מילות השיר המקוריות של הרוכל המתאר את ארצו היו ״מקום בו חותכים את אוזנך אם לא אוהבים את פרצופך -זה ברברי אבל זה הבית״. אחרי הקרנות ראשונות בהן המילים התקבלו בזעם צדקני, הזדרזו בדיסני לתקן את מילות השיר ל״מקום שטוח ועצום בו החום עוצמתי – זה ברברי אבל זה הבית״. 

אז נכון שהציורים מציגים סטריאוטיפים ישנים ולפעמים אלה לא הציורים אלא המבטא בדיבוב, אבל לדעתי רגישות היתר לגביהם מוגזמת ודברים מוצאים מהקשרם. התוכן שמציגות הדמויות האלה אינו מתיימר להציג ״מציאות״, והמגוון שהן מייצגות מוצג בצורה משעשעת. כך זכתה גם ״מואנה״ לביקורת על דמותו של ״מאווי״ שלא היה ״מספיק רציני״ ובנוסף הוצג כדמות מלאה, ו״פוקהונטס״ זכתה לביקורת על חוסר תאימות היסטורית. 

״מולאן״ בגירסה החיה יצא להפצה לא מזמן וניכר בו שנעשה לפי הנחיות כבדות ראש של תקינות פוליטית שהוציאו כל גוון של הומור ושעשוע מתוכו והפכו אותו לסרט טרחני, מייגע ומלא פאתוס. מחירה של התקינות הפוליטית הזו ניכר היטב בכישלון המסחרי חוצה הגבולות של הסרט, ובביקורות שהמוצלחות שבהן היו פושרות ומטה.

כבר כתבתי מאמר על גרסאות חיות לסרטים הקלאסיים בעבר, אין בכוונתי לחזור על טיעונים קודמים כנגד הפיכת הקסם שבאנימציה לריאליזם מייבש, אבל בגרסאות האנימציה הקלאסיות תמיד ישנן דמויות משנה משעשעות במקביל לגיבור הסרט, ולעיתים הן שכובשות את לב הצופה, מצחיקות אותו, ומשפיעות על הבנת מניעיו של גיבור הסרט ויצירת הזדהות עימו. ברגע שמוציאים את ההומור – הקסם ה״דיסניאי״ נעלם.

הומור הוא דרך נפלאה של החברה האנושית להתמודד עם צדדים בעייתיים באישיותינו ולהאיר בעיות כבדות משקל. הקיטלוג המחודש של סרטי אנימציה קלאסיים שהפכו את דיסני למה שהיא היום נראה כמו תגובה מפוחדת לדיון הקולני שמתנהל בארה״ב בנושא התקינות הפוליטית.

כשמדובר בגוף בעל שם ועבר כמו ״דיסני״, הייתי מצפה מהיוצרים האמנותיים המועסקים בו להתקומם נגד מגבלות הפוגעות בחופש היצירה ומתכחשות לשורשיו.

בנוסף, יש לזכור שיצירות אלה משקפות את הזמן בו נוצרו ולא את המציאות העכשווית, ועוד לא נתקלתי בילד שבילבל בין המציאות לבין סרט קלאסי של דיסני. מצער בעיני שדיסני נכנעת להמון הזועם של מנתצי פסלים ועבודות אמנות ותיקות. 

באופן מצער, את דעתו של דיסני על הקרבת החופש האמנותי על מזבח התקינות הפוליטית לא נוכל לשמוע, אך בטוח נוכל לדמיין.

בניגוד להומור של מונטי פייתון, סרטי האנימציה של דיסני מעולם לא כיוונו להנציח סטריאוטיפים ובסופו של יום תמיד ניסו לספר סיפור באופן מבדר. הייצוגים של דמויות בסרטי דיסני השתנו מאוד עם הזמן, כך שממילא אין כאן הנצחה של סטריאוטיפים מכל סוג שהוא. לסיום אצטט את ג׳ון קליז ממונטי פייתון שאמר: ״אנחנו תמיד משתדלים לפגוע בכולם שווה בשווה כדי שלא יגידו שאנחנו גזענים או מפלים מישהו לרעה״.

בדיסני מעולם לא השתדלו לפגוע. אז מה עם קצת הומור עצמי?

🙂

print

 
-

שלח לחבר

מלאו את הפרטים הבאים:







    גללתם 1112 פיקסלים! רוצים שוב?

    להשארת פרטים
    -

    יש לנו עוד כל כך הרבה לספר, ואנחנו לא פחות מרשימים בטלפון ואחד על אחד. מוזמנים להתקשר: 03-5291888 או להשאיר פרטים בטופס

    • רותם

    • ליהיא







      להשארת פרטים