לשוט המכונן תפקיד חשוב – עליו להכיל כמה שיותר מידע עבור הצופה על הסצנה בצורה יעילה
ביותר, כך שניתן יהיה ״לצלול״ אל תוך העלילה כמה שיותר מהר.

המידע עשוי לכלול אזור התרחשות, שעה ביום, מיקום גיאגרפי, עונה בשנה, מזג אוויר, דמות או
דמויות ראשיות, מצבן הפיזי והנפשי, גיל ומין, מצבן הכלכלי ועוד.

ככל שהשוט המכונן זכיר יותר, כך יתחבר הצופה רגשית מהר יותר לעלילה ואף יזכור רגעי מפתח
ממנה בהמשך. בכדי להצליח ליצור שוט מכונן שכזה, ישנן מספר גישות שיכולות לשרת את יוצרי הסרט, ואותן אסקור כעת.

הגישה הקלאסית: שוט הפתיחה הוא השוט המכונן של הסצנה/הסרט כולו, והוא מצולם במבט-על כך
שנראה חלקי מפתח  בסצנה ונקבל מושג לגבי כל הנקודות שהזכרתי מוקדם יותר. בין הדוגמאות הקלאסיות ניתן להזכיר את
עיר האלוהים, הניצוץ ועוד. אבל אני בחרתי בסרטים האלו כדוגמה לסוג זה של שוט:

אפוקליפסה עכשיו – השוט המכונן מציג ג׳ונגל ירוק יפה, ואז בהילוך איטי מופיע מסוק קרוב
למצלמה- כך שרואים רק את חלקו התחתון, והג׳ונגל מופצץ ועולה באש. פס הקול המלווה ברקע משמיע את קולות המסוקים בהילוך
איטי, ואת השיר ״The Endd״ של להקת “הדלתות”, והג׳ונגל עולה באש בתיזמון מושלם עם המשפט הראשון בשיר ״This is the
end״ – כניסה מושלמת לעלילה המתרחשת בעת מלחמת ויאטנם. 

‏

השור הזועם – מוזיקה קלאסית מלווה מתאגרף המתכונן לקרב בזירה. השוט המכונן מציג אותו
לבוש חלוק שכולל כיסוי ראש  כך שלא רואים את פניו, ומתחמם בזירה לפני קרב. השוט מצולם בשחור/לבן, בהילוך איטי,
דרך חבלי הבטיחות סביב הזירה, ומתוך העשן האופף את קהל הצופים מבזיקים פלאשים של מצלמות מידי פעם. כך מוצג גיבור
הסרט במקומו הטבעי, תוך הבהרה לקהל מרגע ראשון שמדובר באדם מצליח בתחומו המרגיש בנוח
בזירה.

‏

לתוך האקשן בלי רגע מיותר: גישה זו ״זורקת״ את הצופה לאמצע סיטואציה כלשהי בעלילה, כך
שהוא מקבל המון מידע על  הסיטואציה מרגע ראשון – מבלי להתעכב על הפרטים שיגיעו מאוחר יותר. הפתיחה של מלחמת
הכוכבים היא כזו, וכמוה של טריינספוטינג ושל סרטים רבים, אבל העדפתי להציג דוגמאות קצת שונות:

לילה של יום מפרך – בסרט משעשע זה של ״החיפושיות״. השוט המכונן מציג את חברי הלהקה
כשהם נמלטים בריצה ברחוב מעדת מעריצים אובססיביים אל תוך אולם ההופעות, על רקע שיר הנושא של
הסרט. 

‏

שובר שורות – הרצף המכונן של הסדרה המופתית הזו מציג אזור מדברי שומם ואז משום מקום
נושר זוג מכנסיים לתוך הפריים  בהילוך איטי, וקרוואן גדול עובר עליהם וממשיך אל תוך המדבר. המצלמה נכנסת אל
הקרוואן וחושפת לפנינו סצנה מוזרה- הנהג, גבר בשנות החמישים בתחתונים ומסכת אב״כ, לצידו גבר צעיר בבגדים זרוקים, חצי
מעולף, גם הוא עם מסכת אב״כ, ובתוך החלק האחורי של הקרוואן שני אנשים חסרי הכרה נזרקים מצד לצד על הרצפה בעוד הנהג
ממשיך בנהיגה פרועה לשום מקום. הוא עוצר בבת אחת בצד, יוצא החוצה מהקרוואן, מעיף את מסכת האב״כ מפניו, מרכיב משקפיים
ומקלל. בדרך זו אנחנו מכירים את גיבור הסדרה לאחר שכבר נקלע לצרות – וכמות כזו של שאלות פתוחות לאחר רצף מכונן תמיד מזמינה להמשיך
לצפות הלאה.

‏

עלילה שעוסקת בסוגיות של מקומנו ביקום: הגישה לעיתים קרובות תציג שוט מכונן שמתחיל
בחלל החיצון ומוביל בהדרגה אל כדור הארץ.

בהקשר זה ניתן להזכיר סרטים כמו כח משיכה, אודסיאה בחלל ועוד, בהם הרצף המכונן נע בין החלל
החיצון לכדור הארץ, או מציג את כדור הארץ מהחלל החיצון, אך הדוגמא הטובה ביותר לדעתי היא:

קונטקט – השוט המכונן מתחיל במבט מהחלל על זריחה מעל כדור הארץ, ולאט לאט המצלמה מאיצה
אחורה ומתרחקת אל  החלל. פס הקול ברקע עובר בין שידורי רדיו שנקלטים בחלל ולמעשה זורם לאחור בהיסטוריה האנושית
ככל שאנחנו מאיצים את ההתרחקות מכדור הארץ, עד למקומות בהם לא ניתן לקלוט יותר שידורים מכדור הארץ. המצלמה ממשיכה
להתרחק בין גלקסיות זרות המתגבשות לנקודת אור אחת בעיניה של ילדה המנסה ליצור קשר בעזרת מכשיר רדיו. איזה יופי!

‏

דחיסת כל התמה של הסרט למיקרוקוסמוס של שוט הפתיחה: גישה זו משתמשת בשוט או ברצף מכונן
כדי להקפיץ אותנו  ישירות לסוף העלילה (לפעמים מבלי שנדע את זה) או להעביר את התמה של הסרט כולו מהתחלה- לרוב
כך שנבין את זה רק בסיום הצפיה.

ישנם סרטים רבים שניתן להזכיר בהקשר זה, כמו לבירינט, ממנטו, חלון אחורי, מארי אנטואנט
ועוד, אבל הדוגמאות שבחרתי להציג הן:

מועדון קרב – השוט המכונן מתחיל בתוך מוחו של הגיבור ומלווה מחשבה שלו מרגע התהוותה
כסוג של ניצוץ חשמלי. המצלמה  ״מרחפת״ לאחור בין נויירונים ומעברים עצביים במוחו של הגיבור עד שהיא יוצאת מראשו
ישירות אל בין הכוונות של האקדח שתקוע בפיו – ישירות אל הסצנה שתתגלה מאוחר יותר כסצנה המתרחשת סמוך לסוף הסרט. מאחר
והסרט בהחלט עוסק בצדדים האפלים של המוח האנושי, ניתן לומר כי שוט מכונן זה בהחלט מקפל לתוכו את התמה של הסרט כולו – דבר שהצופה מבין רק
בדיעבד.

‏

בלייד ראנר – לאחר סיכום קווי הרקע לעלילה, מתחיל פתיח המציג מבט-על מעל לוס אנג׳לס
20199: שמיים אפלים כמו בשעת  לילה, עיר תעשייתית מלאה חשמל וארובות גבוהות הפולטות אש ועשן אל השמיים, רכבים
מעופפים מעל, ועין הצופה בכל מתוך חדר במבנה תעשייתי עצום אליו מתקרבים בהדרגה. המצלמה מרחפת עד לכניסה לתוך חדר
חקירות אפל בו עומדת דמות ומעשנת. מאחר והתמה היא רדיפה והוצאה להורג של רובוטים דמויי אדם בלוס אנג׳לס העתידנית
המתועשת, ומאוחר יותר מתברר כי רובוטים אלה מזוהים רק על ידי פגם כלשהו בבדיקה של עיניהם – התמה כולה מועברת באופן
יפהפה ברצף המכונן הזה. המוזיקה האלקטרונית של וונגליס המלווה את הקטע, מוסיפה לו בדיוק את
האווירה הדרושה.

שוט פתיחה ארוך: גישה זו משתמשת בשוט ארוך במיוחד כשוט מכונן, ומנסה לספר דרכו את רוב
מה שצריך לדעת על העלילה,  הגיבורים, התקופה ומקום ההתרחשות. בהקשר זה ניתן להזכיר סרטים כמו לילות בוגי, עיני
נחש ועוד, אבל בחרתי להציג את:

השחקן – השוט המכונן מתחיל במה שנראה כמו סצנה מצולמת באולפן, המצלמה יוצאת בהדרגה
החוצה מהאולפן – כך  שמסתבר שהסצנה דווקא מתרחשת במציאות, היא ממשיכה אל מגרש חניה בין אולפנים הוליוודיים אליו
נכנסת מכונית, ומלווה אנשים הצועדים בין המכוניות אל תוך האולפנים ומתווכחים על פתיחים לסרטים ושאר ירקות. בדרך זו
מציג השוט המכונן את הגבול המטושטש בין המציאות לדימיון ובין המקורי למזויף בהוליווד בצורה
מתוחכמת.

‏

מגע של רשע – באופן משעשע, סרט זה מוזכר בשיחה בין שתי דמויות בשוט המכונן של ״השחקן״.
הוא מוזכר כדוגמה לפתיחה  מושלמת, ומאחר ואני מסכימה עם קביעה זו, אני מביאה  את הדוגמא הזו כאן. בשוט
המכונן הארוך מאוד אנחנו רואים מישהו מטמין פצצה ברכב אליו מגיעים שני בני זוג, ובעוד הם מפעילים את הרכב ומתחילים
לנסוע החוצה מהעיר, אנחנו מתוודעים לדמויות הראשיות של הסרט, למקום ההתרחשות ולאווירה
הכללית.

‏

לסיכום, ניתן לומר כי לשוט המכונן או הרצף המכונן של הסרט תפקיד חשוב במיוחד – מלבד להעביר
לצופה מידע חשוב בכדי להתחבר לעלילה במהירות האפשרית, הוא מניח את היסודות לשאר הסרט ויוצר ציפיה מוקדמת וסקרנות אצל
הצופה. בלעדיו – לא היינו ממשיכים לצפות. לפיכך, מוקדשת לו מחשבה רבה בכל האספקטים: צורת הצילום, תנועת המצלמה,
הצבעוניות, שימוש באפקטים מיוחדים ושימוש בפס-קול.

וכשהשוט המכונן עשוי כהלכה – נזכור אותו גם בסוף הצפיה.