צילום הוא קודם כל אהבה – אהבה לצלם, אהבה למצולם. ההבדל בין צילום מאהבה לצילום מחובה, ברור לעין.גם בצילום טבע יש אהבה. חלקנו אוהבים לצלם ציפורים, חלקנו יעדיפו את ההולכים על ארבע וכמה מאיתנו יתמקדו בדברים הקטנים שעושים את כל ההבדל – צילום מאקרו. המשותף הוא אהבה. מעבר לרכישת ידע מקצועי באמצעות קורס צילום, כדי לצלם טוב יותר את מושא האהבה, צריך להכיר אותו – ללמוד מה הוא אוהב ומה לא; להבין מתי הוא ער ומתי תתקשה למצוא אותו כי הוא מנמנם בסבך; לדעת היכן אפשר לראות אותו בעונות השנה השונות (והאם הוא בכלל בארץ). כן, כמו שכל אחד יודע – ככל שמכירים יותר ככה אוהבים יותר.

 

תחקיר

להגיד "אני אוהב" זה קל. היות ומושא האהבה אינו כותב לנו מכתבים או מסרונים, אנחנו לא
יכולים לשאול אותו מתי הוא קופץ לביקור, או האם הוא מעדיף מים מינראלים. כדי שנדע מתי הוא בסביבה, אנחנו צריכים לבצע
קצת מחקר ולבדוק מתי הוא מגיע, איפה הוא שוהה, באילו שעות כדאי לבוא לבקר.

לדוגמא, רוב בעלי החיים פעילים בבקרים ולפנות ערב, כלומר בשעות הפחות חמות של היום. לכן,
להגיע בשעת צהריים לאתר זה לאו דווקא רעיון מוצלח.

דוגמא נוספת – החלטתם להצפין עד לאגמון החולה על מנת לצלם את העגורים. בדקתם מתי הם בארץ,
וידאתם שהם אכן הגיעו, ארזתם את תיק הצילום והנה אתם ביום שבת מתייצבים ב-10:00 בפתח האגמון ועומדים בתור עם עוד
מאות אנשים.

נו, האגמון תמיד יפה וגם תמונה של ילדים מציקים לברווזים יכולה להחשב לצילום טבע.

ועוד תחקיר

עכשיו כשאתם יודעים איפה ומתי, הגיע הזמן לתחקיר האמיתי – התנהגות בעל החיים בטבע. מה הוא
אוכל? אם הוא טורף, איפה הוא אורב לטרפו? האם הוא חי בלהקות, או שמא הוא מתבודד? האם הוא מהיר, או איטי?

תחקירים מסוג זה תמיד מפתיעים כי מסתברות בהם עובדות מרתקות על הטבע.

הנה סיפור שממחיש למה כדאי ללמוד על המצולמים – צילמתי קורמורנים בירקון (אתר שבע טחנות).
צבע נוצות הקורמורן הוא כהה, שחור. לידי התייצבו שני צלמים עם חצובה ועדשה מרשימה בגודלה והחלו להתכוונן אל הלהקה.
ואז צדה את עינו של אחד מהם קורמורן שצבע נוצות הצוואר והחזה שלו דווקא לבן. בלי להסס הוא הסביר לשותפו לצילום ש"הנה
קורמורן זקן“. לו רק ידע שמדובר דווקא בקורמורן שמחזר נמרצות אחרי בנות הלהקה.

התנהגות

קריאת שפת גוף של ציפור יכולה להיות משימה לא קלה בכלל. בואו נודה בזה, עוד לפני שאתם
מבחינים בציפור, היא כבר יודעת שאתם בדרך וחומקת מכם, משאירה לכם את מראה זנבה שנעלם בין השיחים.

הולכים על ארבע פשוטים יותר ולא פעם בזכות שפת הגוף שלהם תזכו לראות מה שלא הייתם רואים
אחרת.

הג'ירפה היא סוג של אנטנה בסוואנה. קשה מאד להתעלם מהגובה והמראה המנומר שמציץ אליך מעל לעץ
שיטה. ככזו, היא מזהה במהירות התרחשויות בסביבתה.

המראה של עדר ג'ירפות המפנה את מבטו לנקודה אחת, הוא משעשע מצד אחד ומצביע על כך שמישהו שם
למטה עושה משהו ממש מעניין.

כאשר פיל
אפריקני נעמד מול הרכב שלכם ופורש את שתי אזניו לצדדים זה הזמן לעצור את הרכב ולשבת ממש בשקט. אתם באמת לא רוצים
לבדוק מה יקרה אם תמשיכו לנסוע.

הסיפור

לא פעם, תוך כדי צילום, תבינו שאתם מנציחים סיפור שלם. סיפור של חיזור, סיפור על צייד,
סיפור על הישרדות. לפעמים הסוף לא תואם את תכנונו של בעל החיים, לפעמים הסוף מותיר אתכם המומים. אתם רק צופים,
לא חלק ממנו. הדבר היחיד שנדרש מכם הוא להנציח את הסיפור ואז להעביר אותו הלאה, בתמונה אחת או שתיים, בלי לתת לצופה
את הפרשנות, או הדיעה שלכם.

בטבע אין דיעה, בטבע החזק שורד ומעביר את הידע לדור הבא.

לביאה

הלביאות מרתקות. הן חזקות, עקשניות, שורדות בתנאים הקשים ביותר, דואגות להאכיל את הגורים
ואת הזכר השליט.

את ההמלטה רבות מהן יעדיפו לעשות מחוץ ללהקה, היות והסכנה לחיי הגורים קטנים היא ממשית.

הלביאות ידועות כציידות מיומנות. להקה של שלוש-ארבע לביאות יכולה לצוד תוך דקות בעל חיים
גדול וחזק מהן בהרבה.

ללביאה יחידה החיים קשים בהרבה – אין לה את ההגנה, הסחת הדעת של הלביאה האחרת ושיתוף הפעולה
בציד עצמו.

קיומם של שלושה גורי אריות בוגרים ובריאים מעיד על אמא לביאה מדהימה. היא הצליחה ללמד את
הגורים איך להסתתר, איך לצוד, איך להסתדר בסביבה בה לפעמים ימים רבים אין מים ואין אוכל. שלושה גורי אריות בוגרים
מעידים גם על אמא לביאה שיודעת לצוד לבד בעלי חיים גדולים כמו צבי גרנט. וזה לא פשוט בכלל. גורי אריות בוגרים אלו
מעידים על הברירה הטבעית, על החזק ששורד ומוריש את הכח והידע לצאצאיו.

print