קצת היסטוריה

כשאולפני דיסני הוציאו לאקרנים את "היפיפיה והיחפן“ בשנת 1955, לוו כתוביות הפתיחה באיורי רקע של מרבית הדמויות בסרט, ממספר סצינות מפתח. כאמור, בתקופה זו עדיין לא היו דוגמאות רבות מתוחכמות יותר לכתוביות בסרטי קולנוע מצולמים. אך 5 שנים מאוחר יותר, כשהטלוויזיה הפכה למדיום מתחרה, הופיעו לפתע דוגמאות חדשניות ויצירתיות בכתוביות הפתיחה של סדרות וסרטי אנימציה. חשוב לציין שבסדרות טלויזיה כתוביות פתיחה מענינות ויצירתיות מבטיחות כמות צופים סקרנים להמשך הסדרה מידי שבוע.

דוגמאות –

"משפחת פלינטסטון" (1960) – סדרת אנימציה טלויזיונית אודות משפחה מתקופת האבן שהיוותה סוג של "אבן דרך" (משחק מילים מכוון) בהתפתחות קומדיות-מצבים על יחסי משפחה וקהילה. סצינת הכתוביות מהווה מעין תקציר לרעיון המרכזי של הסדרה בדרך תמציתית וחביבה. עד ל"משפחת סימפסון" נחשבה סדרה זו לסדרה הקומית הרציפה הארוכה ביותר בטלויזיה האמריקאית.

“101 דלמטים" (1961) – סרט של אולפני דיסני אודות משפחת כלבים דלמטיים והתמודדותם עם מרשעת הזוממת להפוך את שגר הגורים שלהם למעיל פרווה. בסצינת הכתוביות המוטיב החוזר הוא הכתמים על פרוות הדלמטים. יש ניצול יצירתי מאוד של הופעת כתמים כרקעים לכתוביות, כסדרת תווים להצגת המוזיקאים, ועוד. בנוסף, נעשה שימוש מעניין ומקסים בדמויות עצמן לתיאור האמנים השונים, אנשי הצבע ועוד.

סרט זה הוא אחד מסרטי האנימציה הראשונים בהם צויירו קטעי אנימציה מפורטים כרקע לכתוביות הפתיחה (שבימים ההם כללו את מרבית הצוות והיו ארוכות מכתוביות הסיום). אולפני דיסני העדיפו לרוב סצינות כתוביות סטטיות יותר, ולכן נחשבת הסצינה בסרט זה חריגה.

ב-1977 יצא לאקרנים הסרט "ברנרד וביאנקה – המצילים הקטנים“, גם הוא מאולפני דיסני. הסרט עסק בהצלת ילדה יתומה מידיהם של צמד נבלים המשתמשים בה לכריית יהלומים ממערות מסוכנות, והמצילים היו צמד עכברים אמיצים. סצינת הפתיחה היא מבוא יפהפה לסרט, בו נראית הילדה הקטנה כשהיא קוראת לעזרה מכלא שוביה, עד לרגע בו היא מצליחה לגנוב בקבוק ולשלוח בו קריאת מצוקה. מרגע זה האנימציה עוקבת אחר מסעו של הבקבוק עד למציאתו על ידי אחד העכברים השייכים לארגון הצלה סודי. בסרט זה כתוביות הפתיחה מלוות את קטעי האנימציה, ולא להיפך, כך שמתקבלת התחושה שכל דקה נוצלה עד תום בכדי להביא את הסיפור המלא באנימציה שובת לב. בכך, הפכה הפתיחה של סרט זה ליוצאת דופן בין שאר סרטי דיסני הקלאסיים מאחר וכללה בתוכה גם את האירוע המחולל של הסרט.

התפתחויות גלובליות

בשנות ה-80 חלה עליה משמעותית בכמות סדרות האנימציה הזרות בטלויזיה בארץ ובחו״ל. מרבית סדרות האנימציה השתמשו בסצינת כתוביות הפתיחה כהקדמה, לרוב בליווי קריינות, או שיר המתאר את הדמויות, עולמן, והרעיון המרכזי של הסדרה. הרעיון כאמור, הוא למשוך את תשומת לב הצופים באופן שימשיכו לעקוב אחר הסדרה. 

לקראת סיום העשור הופיעה הסדרה שעשתה היסטוריה: “משפחת סימפסון“. 

הסדרה החלה את דרכה בקטעי אנימציה קצרים של חצי דקה-דקה ששודרו כפינה סאטירית קבועה ב"מופע של טרייסי אולמן“. ב-1989 היא יצאה לדרך עצמאית בפרקים של 20-25 דק' כל אחד, והיא משודרת עד היום. 

הסדרה עוסקת במשפחה ממעמד הביניים בעיירה ספרינגפילד בארה"ב, ואינה בוחלת בהבעת ביקורת נוקבת על כל דבר עלי אדמות. סדרה זו פרצה דרך גם מבחינת קהל היעד שלה – ההומור המילולי פונה לקהל מבוגר, אך ילדים נהנים ממנה בזכות הסיטואציות המטורפות וסגנון הציור הפשוט. כך היא פונה לכל המשפחה ולכל הגילאים, והכותבים שלה נחשבים לגדולי הכותבים הקומיים בעולם.

בסצינת הפתיחה מלווה נעימת הפתיחה את אבי המשפחה בדרך הביתה מהעבודה, במקביל לדרך הביתה של שאר בני המשפחה – הילדים החוזרים מבית הספר, ואם המשפחה יחד עם התינוקת בחזרה מהמכולת.

נקודות ייחודיות בסצינת הפתיחה – 

• ישנם קטעים קבועים המשתנים מידי פרק – משפט העונש אותו כותב בארט על הלוח בכיתה, קטע הסקסופון הג'אזי שגורם לגירוש ליסה מחזרת המקהלה, האנשים שמתחמקים בקושי ממכוניתה של מארג', וקטע ההגעה לספה שלעיתים מתארך לכדי סיפור קצר בפני עצמו.
• ישנם פרקים ייחודיים בכל עונה (למשל פרק ״ליל כל הקדושים״) שזוכים לפתיח וסגיר מותאם.
• כל זאת – ללא קריינות או שירה תיאורית. 
• לעיתים משולבות דמויות חיצוניות באופן סאטירי בפתיח.
• לעיתים הפתיח כולו הוא מחווה לפתיח מוכר אחר של סדרה או סרט.

שלל סדרות אנימציה לכל המשפחה הופיעו מאז משפחת סימפסון, ובכולן ניתן למצוא את השפעותיה הרבות. בנוסף, משפחת סימפסון הביאה לעולם האנימציה ניצול מעניין של כתוביות הסיום – 

• לעיתים מתווסף קטע קריינות הקשור לנושא הפרק, בקולותיהם של דמויות ראשיות מעל כתוביות הסיום ובהקשר אליהן. 
• בפרק העונתי של "ליל כל הקדושים" מופיעות כל כתוביות הפתיחה והסיום בלווי "כינויי חיבה" מתחום האימה לכל אחד מהיוצרים. 
• לעיתים נשמעות הדמויות כשהן מעירות הערות סאטיריות במקביל וביחס לכתוביות הסיום, ואפילו הנעימות המלוות את מסכי חברות ההפקה בסיום משתנות לעיתים בהתאם לתמה של הפרק.

מימד חדש זה, המנצל כל שניה מהתוכנית עד תומה, פתח פתח לניצול מעניין ודומה בסדרות וסרטים נוספים.

הפתיח המקורי:

דוגמאות לכמה פתיחי סימפסונס זכירים במיוחד:

במקביל לאנימציה הטלויזיונית, לקראת שנות ה-90 החלו להופיע סרטי אנימה (אנימציה יפנית), בהם כתוביות הפתיחה מהוות סצינה מקדימה לסרט עצמו. ההתייחסות אל סדרות וסרטי אנימציה הפכה לקולנועית יותר, וכך גם העריכה. דוגמאות רלוונטיות –

“השכן שלי טוטורו" (1988) – אחד מסרטי האנימה הראשונים של סטודיו גיבלי, הסטודיו המוביל בעולם בסרטי אנימה באורך מלא. הסרט עוסק באב העובר לכפר מבודד עם שתי בנותיו הצעירות בכדי להיות קרוב יותר לאשתו המאושפזת בבית חולים מרוחק. הבת הצעירה מגלה בעץ הענק ליד הבית את טוטורו – דמות מיתית שעוזרת להגשים משאלות לב ואינה ניראת לעין כל. בעזרת טוטורו מתמודדות הבנות עם הקושי במעבר, הפחדים והגעגועים לאם. 

בסצינת הפתיחה מלוות הכתוביות את צעידתה של הבת הצעירה במקביל להופעת שלל חיות ויצורים כפריים, כאשר מידי פעם צועד טוטורו מאחוריה. שיר הפתיחה מתאר צעידה קדימה, ללא פחד מהתקלות עם הלא מוכר, והפיכת הזר לחבר. השיר והאנימציה מביעים אופטימיות רבה כל כך, עד שאפילו ללא הבנת השפה – הצופה נותר מוקסם ומחוייך.

בנוסף, נעשה שימוש יצירתי בסצינת כתוביות הסיום כאחרית דבר (אפילוג) המציג את המשך חייהן של הדמויות לאחר סיומו של הסיפור (מוטיב חוזר בסרטי הסטודיו).

“אקירה" (1988) – של קצוהירו אוטומו, הוא סרט אנימה פוסט-אפוקליפטי העוסק בהתבדלותו של טטסו, נער לוחמני, ממנהיגי חבורת אופנוענים בעיר נאו-טוקיו, 31 שנה לאחר מלחמת עולם שלישית, שכללה פיצוץ גרעיני בטוקיו. חברו הטוב קנדה, מגלה שטטסו גויס לפרוייקט ממשלתי חתרני וסודי שעתיד להרוס את האנושות. בנסיונותיו להצילו, נאלץ קנדה להיאבק בכנופיית אנרכיסטים, פוליטיקאים מושחתים, ואנשי צבא ומדענים חמדנים.

בסצינת הפתיחה מוצגת העיר שניות לפני הפיצוץ הגרעיני, ואחריו מוצגת נאו-טוקיו 31 שנה מאוחר יותר ועולה כתובית הפתיחה. הסצינה מועברת ללא מוזיקה, והיא כמעט נטולת סאונד מלבד רעש הפיצוץ, ונקישת תוף בהופעת הכתובית. שימוש דרמטי זה בפתיחה מכניס את הצופה לאוירת הסרט באופן מיידי, וסצינת הפתיחה שממשיכה מפה במרדף אופנועים, רק מגבירה את המתח והדרמה. 

בשנות ה-90 החלו לשדר בארץ את ערוץ MTV ובתקופה זו שודרה בו פינה קבועה לסדרות אנימציה עצמאיות.

אחת מהן היא "איאון פלקס" (Aeon Flux) (1991) – הסדרה עוסקת בסוכנת חשאית בשם איאון פלקס, הנאבקת בפוליטיקאים מושחתים וצבא עושי-דברם, במדינת מוניקה. יחסי האהבה/שנאה שלה עם אחד מאנשי הכוח הראשיים במדינה, הופכים את הסדרה למסתורית במיוחד, וקטעי האקשן העתידניים מוסיפים לה נופך של מדע בדיוני.

בסצינת הפתיחה מוצגת איאון בעודה מבצעת שלל פעלולי לחימה כשברקע קריינות של מעין ויכוח בינה לבין היריב הראשי שלה. הכתובית עם שם הסדרה מופיעה על רקע העין של איאון בעודה לוכדת זבוב בעזרת ריסיה הארוכים.

סדרה נוספת שהופיעה טיפה מאוחר יותר בפינה זו של MTV היא "The Maxx” (1995). הסדרה עוקבת אחר חסר בית גדל גוף בשם מקס, הלבוש בחליפת "גיבור על", שעובר ליקום מקביל כמושיע הקבוע של ג'ולי החטובה, עובדת סוציאלית עצמאית וסטודנטית לפסיכולוגיה. בהדרגה, נפרמים הגבולות בין היקומים המקבילים, ומקס וג'ולי לומדים על החוט המקשר ביניהם ועל עברם הסודי. 

סצינת כתוביות הפתיחה מציגה את הדמויות כשברקע קריינות, שלבסוף מתבררת כקולו של הנבל של הסדרה. הסצינה הכניסה את הצופה לסגנון הייחודי של הסדרה ובנוסף, שירטטה קווים לדמויות הראשיות וסיקרנה מאוד.

הפתיח ללא הקריינות:

מעבר לחשיבה קולנועית

"צעצוע של סיפור" (1995) – סרט האנימציה התלת־מימדי הראשון באורך מלא, והראשון באורך מלא של אולפני פיקסר, המובילים בז‘אנר עד היום. הסרט עוקב אחר צעצועי הילדים בשעה בה אף אדם אינו נוכח בחדר, ובעיקר אחר וודי, הצעצוע האהוב ביותר, הנאלץ להתמודד עם בואו של צעצוע חדש ומופלא לחדר הילדים סמוך למעבר דירה דרמטי. סצינה מקדימה לכתוביות הפתיחה מציגה את דמויות המפתח דרך משחקו של הילד אנדי. הכתוביות מלוות את סצינת המשחק הזו, ומייד כשמסתיימת הכתובית האחרונה, מתעוררים הצעצועים לחיים. גישה זו של כתוביות שמלוות את הסיפור התפתחה הלאה ברבות השנים.

עד סוף שנות ה-90 עברו מרבית סדרות האנימציה לשימוש בסצינת הכתוביות כפרולוג או סצינה מקדימה. סדרות עם סצינת פתיחה יוצאת דופן ששווה להזכיר – 

“קאוביו ביבופ" (1998) – סדרת אנימה שעסקה בקורותיו של צייד ראשים ושותפיו, במסעם בין גלקסיות בעולם עתידני בהתאם לגובה הפרסים המוצעים ללכידת נבלים למיניהם.

סצינת הפתיחה מצוירת בסגנון סרטי פילם נואר ומלווה בנעימה שמזכירה דווקא סדרות אקשן משנות ה-70. השילוב יוצא דופן בעיקר מאחר והאנימציה מתפתחת בצורה חופפת לחלוטין למוזיקה.

"פיוצ'רמה" (1999) – סדרה אמריקאית מבית היוצר של מאט גראונינג (יוצר משפחת סימפסון), העוסקת בשליח פיצה שהוקפא בטעות ומופשר חזרה לחיים לאחר 1000 שנה. הסדרה עוקבת אחר קורותיו במציאות חדשה זו בשיטוטיו בחללית עם צוות הזוי.

בסצינת כתוביות הפתיחה "המצלמה" משוטטת בעיר עתידנית עתירת פירוטכניקה ופעלולים, ועוקבת אחר החללית של גיבורי הסדרה.

דוגמאות מודרניות וכתוביות סיום

שלושה סרטים נוספים של פיקסר עשו היסטוריית כתוביות סיום (סגיר) – 

“באג לייפ" (1998), סרט העוסק בנחיל נמלים המנסות להתמודד עם חרגולים ביריונים בעזרת שומרי ראש "לוחמים" (המתגלים לרוע המזל כאמני קרקס נודדים). במקביל לסגיר הוכנסו "פיספוסים" של סצינות מהסרט, כולל כניסות לא מתוכננות של מיקרופון ה"בום" לתמונה, ושלל טעויות מצחיקות של ה"שחקנים". גישה מרעננת זו הפכה את דמויות הסרט לאמיתיות וחיברה את הצופים אל הסרט ואל המסך לדקות ארוכות נוספות.

שימוש דומה נעשה בסגיר של "צעצוע של סיפור 2“ (1999), בו הוכנסו"פיספוסים" של הדמויות השונות, כולל הופעת אורח חמודה של דמויות מ"באג לייפ".

ב-”מפלצות בע"מ" (2001), העוסק בחדירתה של ילדה קטנה לעולם ה"מפלצות שבארון“ והתמודדות המפלצות איתה, הקהל כבר ציפה לפיספוסים בסגיר של הסרט. לכן נוסף גם תיעוד של מופע מ׳ערב הווי׳ בחברת ״מפלצות בע״מ״. המופע הנ״ל הוזכר במשפט בודד במהלך הסרט, כסוג של סיפור כיסוי, לכן היתה זו הפתעה משעשעת במיוחד.

“מרד התרנגולים“ (2000) – סרט מאולפני ארדמן. אנימצית פלסטלינה המתארת את חייהן של התרנגולות בחוות טווידי ונסיונן להימלט ממר גורלן בעזרתו של תרנגול אמיץ וחדש ש”יודע לעוף”. לכתוביות הפתיחה סצינה מקדימה בה מוצג ניסיון בריחה נועז של תרנגולת בשם ג'ינג'ר מהחווה. תוך כדי כך מוצגים התנאים והדמויות בחווה. ג'ינג'ר נתפסת ונזרקת ל"צינוק" בתור עונש, ואז מתחילות הכתוביות על רקע אירועי יומיום בחווה. במקביל מוצגים שלל נסיונות בריחה נוספים של ג'ינג'ר, ה"מורדת” הנצחית, וזריקתה לצינוק שוב ושוב. הסצינה נגמרת בהומאז׳ מקסים לסרט "הבריחה הגדולה" בו ג'ינג'ר יושבת בצינוק ומקפיצה כדור אל הקיר בעודה מעבירה זמן וזוממת ניסיון בריחה נוסף.

משנות ה-2000 קשה למצוא סרט או סדרת אנימציה שאין בהם שימוש מחוכם בסצינת הכתוביות. היצירות הבולטות ביותר הן של יוצרים המשתמשים בסגנון אנימציה ודרך סיפור ייחודית, כמו סילבן שומה (“שלישיית בלוויל", “אמן האשליות"), סטושי קון (“סנדקי טוקיו", ”סוכן הפארנויה", “פפריקה"), גנדי טרטקובסקי (“המעבדה של דקסטר", "סמוראי ג'ק"), קרייג מק'ראקן ("בנות הפאוורפאף", "בית פוסטר לחברים דימיוניים"), מאט גרונינג (“משפחת סימפסון", “פיוצ'רמה"), ניק פארק (“וולאס וגרומיט", "שון כיבשון", “מרד התרנגולים"), אדם אליוט (“הארווי קראמפט", “מארי ומקס“), סטודיו לייקה (״הקופסונים״, ״קובו ואגדת שני המיתרים״), ומיאזקי האיו, העומד בראש סטודיו גיבלי. יוצרים מסוג זה נהנים מעצם יצירת האנימציה, מנצלים כל רגע מהסרט, או הסדרה, בכדי לחזק את הרושם של הסיפור, ולעיתים קרובות גם מכניסים מחוות משעשעות לסדרות וסרטים מוכרים.

שלוש דוגמאות מסכמות:

פתיח וסגיר מסדרת מופת באנימה- ״סמוראי צ׳מפלו״ (2004), שחיברה בין שני סמוראים מתקוטטים למלצרית הזויה בחיפושה אחר סמוראי מיסתורי אחר:

סגיר של הסרט ״קובו ואגדת שני המיתרים״ (2016), שעסק במסע שורשים כפוי של ילד בעל עין אחת הנמלט מסבו המופרע. הסגיר מאוייר ידנית (למרות שמדובר בסרט אנימציית סטופמושן של מודלים, ואחד היפים בכל הזמנים) אך בסופו מוצג בקיטועי-זמן תהליך הבניה של הדמויות ותחילת הנעתן בסצינה גדולה מהסרט:

סגיר של הסרט ״משפחת סופר-על 2״ (2018), שמציג קטעים המתחברים לעלילת הסרט ובמקביל מתחברים גם לכתוביות (כלומר לבעלי התפקידים השונים בכתוביות הסיום):

השימוש בסצינה מסכמת הפך מוכר ונפוץ גם הוא, והאולפנים המובילים מפליאים בשנים האחרונות בשילוב קטעי אנימציה מקסימים של אפילוגים למיניהם בסרטים שלהם. אולי בשל הדגש וההשקעה בסצינות כתוביות, כולל בסיום הסרט או הסדרה, בסרטי אנימציה עכשוויים איני מוצאת עצמי בודדה באולם בסיום הסרט – יותר ויותר צופים ממתינים עד לסיום הסגיר בידיעה מראש שהיוצרים ודאי "יתגמלו" את הממתינים עד הסוף בקטעי אנימציה נוספים. כמכורה לסרטים וסדרות איכותיות, ברור לי כי יוצרי סרטי הקולנוע וסדרות הטלויזיה למינהן צופים כמוני גם באנימציה, ושואבים רעיונות יצירתיים פורצי דרך מהנעשה בתחום זה – וברור לי שעוד לא ראינו הכל.

🙂